במצב מוזר שכזה, את כל יום איתי, אבל את לא מדברת. ומי כמוני
יודע שאת מוכשרת. בהמון דברים. את רוקדת, את שרה. אפילו
במקומות הכי נוראים בעולם, המשכת להביט למעלה לשמיים, אולי
חיפשת ציפור. הזלת דמעה?
אז עוד דיברנו. אפילו חיבוק אחד ושיחה. אבל מה היום? לא הרבה
זמן עבר ובכלל. והיום, כשאני חושב עליך אני יודע שהתחלתי לחפש
אהבה. אחרי שהיינו ביחד, את שלי ואני שלך לשנה שלמה, הבנתי שלא
מחפשים אהבה. בגלל שאהבה היא כמו ים - או שהוא שם, או שלא
(ואני ירושלמי שכמותי).
אבל אחרי הרבה ימים, הרבה שנים ושבועות, אני יודע שאני מחפש
אותה כבר מזמן, לא מאתמול. יודע שאני זקוק לה נואשות, לפני
שאני מתיאש מעצם קיומה. ורק עכשיו הבנתי את זה. ורק עכשיו אני
לא יודע אם להתבייש או להתגאות. אולי לבכות?
אני מחפש אהבה. לא משנה לי הצורה. ואולי עד עכשיו חיפשתי אותך.
אם תראי אותה בדרך (אולי יש לך בשפע), תפני אותה אלי, זה לא
רחוק. ואם אני אמצא אותה, את יודעת - את האהבה, ואז זה בכלל לא
משנה ממי.
ואם אני לא אמצא יותר? תסכימי להיות האהבה שלי? |