לפעמים יוצא לי לחשוב מה אני אענה כשישאלו אותי מהו זיכרון
הילדות הראשון שלי. כשאני מנסה לענות לעצמי על השאלה הזו אני
חוזר בראש אחורה, לתוך הילדות שלי. שאני כותב "לתוך הילדות
שלי" זה נשמע אני בן איזה 25 שתקופת הילדות וההתבגרות כבר
מאחור, אבל זה לא בדיוק ככה. אני כולה בן 18, לדעתי עדיין ילד.
לפעמים אני קולט את עצמי מתנהג כמו ילד קטן עם פרנציפים
מעצבנים משלו,ילד שלהורים שלו, או אפילו לחברים שלו, מתחשק לתת
סטירה לפנים, כדי שהשכל שלו יעבור מ-OFF ל- ON. אבל שאתה עמוק
בתוך כל ההתנהגות המטומטמת שלך קשה לצאת ממנה ולמרות שאתה רוצה
להפסיק להתנהג כמו ילד בן 9 באותו רגע נתון אתה לא יכול כי אז
הפסדת. האדם שמולך ניצח, ובלי כל קשר אתה יוצא טמבל מכל
העניין.
אז כשאני מנסה לחשוב מה אני אענה על אותה שאלה, מסוג השאלות
המתקילות האלה שלוקח לך שעה לענות עליהן, ואני לא יכול להגיד
שאני לא נזכר בכמה רגעים אבל לאו דווקא רגעים שישמשו לי כתשובה
לשאלה הזו.
מבין כל הרגעים שאני מצליח להיזכר בהם יש אולי רק רגע אחד
שהייתי מציין. הייתי אז בערך בן ארבע. זה הרגע היחידי בילדות
שאני זוכר את עצמי חושב על משהו. אני חושב שבשביל ילד בן ארבע
הייתי די חכם או ילד עם ראיית עולם מפותחת,עד כמה שאפשר להבין
את העולם בגיל הזה. עד היום אני לא מבין איך בתור ילד בן ארבע
הצלחתי לחשוב על מה שחשבתי באותו הרגע. אני עדיין מנסה להסביר
לעצמי מה ראיתי מסביבי או מה גרם לי להיעלות מחשבה מסוג כזה,
מחשבה על החיים.
ילד בן ארבע לא צריך לחשוב על החיים. ילד בן ארבע צריך להנות
מהם, לא לחשוב על מה שהוא עושה, להגיע בכיף לרמת טמטום מסוימת
ככה שאף אחד מסביבו לא יוכל להגיד שהוא מטומטם כי הוא בסך הכל
ילד, להתלכלך מארטיק "שוקולד שוקולד" (כמו שאמא שלי קוראת
לארטיק העממי הזה) מבלי לדאוג לנקות את עצמו או את הכתמים על
החולצה שלו. להיות פשוט ילד. זה לא דורש הרבה מאמץ.
אני חושב שאחרי שחשבתי ביני לבין עצמי את המחשבה הזו, או יותר
נכון את עובדת החיים הזו, אפילו בכיתי, או לפחות ירדה לי דמעה
אחת או שתיים.
זה היה בחורף, כי אני זוכר את עצמי לובש בגדים ארוכים. בחוץ
הייתה שמש חורפית כזו. אני זוכר שחזרתי הביתה מאיזה מקום וישר
רצתי לחדר שלי להחליף בגדים. לא נראה לי שהתלכלכתי או משהו,
סתם רציתי להחליף לאיזו חליפת טרנינג שאהבתי.
מישהו זירז אותי. אני לא זוכר בדיוק מי אבל מישהו אמר לי
להזדרז. תמיד הייתי מתעכב, או לפחות בפעם הזו.
פתחתי את הארון הירוק שלי ושלפתי משם את החליפת טרנינג האהובה
עליי. השארתי את דלתות הארון פתוח והתיישבתי על המיטה והחלפתי
מכנסיים. פתאום, משום מקום, לא זוכר איך ולמה עלתה המחשבה בראש
ש"בסוף" אנשים מתים. לא נראה לי שהצלחתי להסביר לעצמי מזה
"הסוף" הזה ומתי הוא יגיע אבל אני זוכר שהבנתי שגם אני אמות
"בסוף". אני לא בטוח אבל נראה לי שבאותו רגע הפסקתי במלאכת
החלפת הבגדים ונשאר לשבת על המיטה, חושב מתי אני אמות ואולי
הזמן יעבור מהר מידי ואני אמות מהר. אני חושב שבשלב הזה ירדו
לי דמעות. אני לא בטוח אם זה דמעות מעצם העובדה שהבנתי
שהקרובים שלי ימותו בסוף, או מעצם העובדה שאני אמות בסוף. אם
זכור לי נכון, שילבתי באותה מחשבה גם את האחיות שלי וניסיתי
להריץ לעצמי בראש מה יהיה או איך זה יהיה שאני אהיה גדול. זה
היה מעין תמונות שרצו לי בראש כאילו מישהו מעביר סרט וידאו על
פליי והכל מתרחש מאוד מהר והופ נגמר.
מישהו שוב זירז אותי ואני חושב שצעקתי "רגע" או שלא התייחסתי
בידיעה שכמה שהם ממהרים הם לא יעזבו את הבית בלעדי גם אם אני
אתמזמז עם עצמי עוד 5 דקות.
יצאתי מהחדר בריצה לאורך המסדרון, קיפצתי מעל שתי מדרגות בסוף
המסדרון ואז הייתי בסלון. אם אני לא טועה מישהו שאל אותי בשביל
מה החלפתי בגדים, או שאולי בזמן שהחלפתי בגדים מישהו, ואני
בטוח שזו הייתה נקבה, נכנס לחדר וזירז אותי שהייתי לבוש עם
חולצה ותחתונים ואז נשאלה השאלה בשביל מה אני מחליף בגדים.
אחרי השלב שקיפצתי מעל שתי המדרגות במסדרון אני לא זוכר יותר.
אני מנסה לחשוב אחורה ולהיזכר מה היה אחרי ולאן הלכתי, או אם
היו פרטים ששכחתי. כל פעם עולה לי לראש המשך אחר ואני מנסה
לחשוב אם זה באמת מה שקרה ולאן היו מועדות פניי אחרי החלפת
הבגדים באותו היום.

כשאני חושב על זה, זה מזכיר לי את השיר "מליצתי בדאגתי" של
עגנון, שבו מתואר ילד בן 16 שמדבר על המוות והידיד הבדיוני שלו
אומר לו שבגיל כזה הוא לא צריך להתעסק בענייני מוות אלא לחיות
את חייו.
גם עכשיו, בזמן הכתיבה מול מסך המחשב, אני לא מצליח להבין למה
חשבתי על מה שחשבתי באותו הזמן ואיך יכול להיות שילד בן 4 מגיע
לתודעה עצמית כזו.