בס"ד
יום ראשון ז' חשוון התשס"ג
זה בא כבר יום יום, בהתקפה שקופה
זורקים משפט איום, כמו היה לטיפה
"סליחה אדוני, מה בדיוק אתה?"
"אני זה אני", אתה עונה בבעתה
רואה להם בעיניים, את הגישה הנגועה
ומחכה בעצלתיים לרוטינה הקבועה.
"'אני'? ככה סתם? זה בלתי נסבל ממש!
איך אתה קיים, אם אינך ריבוע או משולש?!
"ככה אי אפשר!", הם מסיימים בקול
"צריך לתחום כל דבר בעולמנו העגול"
ואתה מסביר בהיסוס, שהעולם אינו כדור
הוא מעוך ופחוס, ומוגדר כ"לא ברור"
שגם כאן מורגש, כמו בשאר המקרים
הפחד המטופש, מדברים לא מוגדרים
ורק כדי להקל על העומס המחשבתי
המציאו בנקל ריאליזם טעותי
שגם אם אינו תואם לגמרי למציאות
עדיין הן הנו חבר קרוב של הרדידות
וכך גם העולם המקסים והנאה
נכנס כמו כולם לתבנית לו לא יאה.
כך אתה מסיים את ההרצאה בשמחה
וכרגיל אתה רואה, שהם כלל לא אתך.
כי אנשים רדודים, בעלי דעה והשכל
לא צריכים נאומים, זה גורם להם להתבלבל
"הנה, יש לנו רעיון" מאירות עיניהם
ואותך לוקחים בגאון למכשיר גדול ומאיים.
"אם ברצונך להשתלב, בחברה הנבונה
הכנס המוח והלב, לסיבוב במטחנה
את האבקה אנו נזרים לכלי או לתבנית
ורק אז סופסוף תתאים לכולם ולתוכנית
מטחנת האישיות עובדת אצל כולם
היא רק תוסיף לך בריאות, כי כידוע לעולם
לא מוצאים במרפאה, קופח או בית חולים
עפר ואבק בבעיה, סובלים או אומללים
זוהי רק נחלתם, של אנשים בעלי קומה
אז עזוב, עזוב אותם, והכנס לכאן בדממה".
תחת השגחה כבדה אתה נדחף למכונה
עם מדבקה רדודה של "הושגח משעת טחינה"
אתה נמעך ונשחק לצהלות ההמונים
הופך לאפר ואבק, שמהשאר כבר לא שונים
הם גורפים ברגליהם את האבקה לתוך בריכה
עם "מים שלנו", שלהם, העיקר שלא שלך.
תוחבים את ידיהם, מתעסקים בה עד בלי די
וכל הזמן לוחש פיהם "רק שלא יהיה ח"י"
מרימים את העיסה, הלא מוכרת, הדוחה,
ובאפיה קלה עד מכעיסה, מסיימים את הרציחה.
ואז יוצא מהתנור, "מצה-בוי מיוחד"
שניכר עליו בבירור, שאינו שונה מאף אחד.
אין לו כל יחוד, לא זהות ולא היכר
כמו חותם ירוד, שלוקה לו בחסר.
לכן אנא, שמע בני אל המוסר
אם ישאלוך, היאך אתה מוגדר
ספר סיפורים, על מתומן ומחומש
מכור להם שקרים, על משושה ומשולש
רק אנא ממך, אל תענה בבעתה
על "אני", על "עצמך", וגם לא על "אתה"
כי אם כך תענה, תאלץ להילקח
לחדר ההמוני, הרדוד והמלוכלך
שם תיענש, על עודף המקוריות
ותמעך ותתכתש, במטחנת האישיות. |