אמצע נובמבר. במקום בו היא נולדה וגדלה בתקופה הזו ניתן כבר
לראות את השלג הראשון, אבל כאן בישראל עדין חמים. היא אוהבת
שלגים. כילדה בילתה שעות על גבי שעות צמודה לזגוגית החלון
בלילות, צופה בפירורים הלבנים שיורדים ארצה במעין ריקוד מהפנט.
ברגעים האלו השתוקקה לבואו של הבוקר, הייתה קמה מוקדם מן
הרגיל, והולכת לבית הספר דרך הגן הציבורי הענק ,אשר דמה ליער
באמצע העיר. היא אהבה את מראה האורנים המעוטרים בכיסוי לבן.
היא עדיין אוהבת את המראות האלו, אבל היום היא יכולה לראות
אותם רק בתמונות. למרות שהתמונות האלו פעמים רבות מאד יפות,
אין דבר שיכול להתקרב לתחושת הטוהר אותה היא חשה באותם הבקרים
בגן הציבורי.
 
"אמצע נובמבר ועדין חמים", אומרים האנשים ומוסיפים: "מה יהיה,
עוד שנת בצורת?". אבל היא, היא לא אוהבת גשמים, במיוחד לא את
הגשמים של ישראל. היא יוצאת לרחוב, מסתכלת על העוברים והשבים,
מרביתם לבושים עדיין בחולצות קצרות שרוול, חלקם עדיין בסנדלים.
אבל, למרות שכולם אומרים שעדין חמים, לה קר. היא לא הולכת
בחולצת קצרות, בטח שלא בסנדלים. היא תוהה איך זה שתמיד קר לה,
כאילו קרניה של אותה השמש שמחממת את כולם פוסחות עליה. האם זו
איזה קונספירציה אפלה שקושרת השמש נגדה?

מחשבותיה שוב נודדות לשלגים של ארץ מולדתה. היא מנסה להיזכר
האם גם שם תמיד היה לה קר יותר מאשר לכל  הסובבים. היא נזכרת
ששם לא היו לה בגדים חמים יותר מאלו של האחרים, היא לא נזקקה
לבגדים כאלו. היא חושבת על משחקי ילדות, מלחמות כדורי שלג,
אנשי שלג. כאן אין שלג, אבל מלחמות יש והן הכי אמיתיות שאפשר
להעלות על דעת. אבל היא יודעת שלמרות שהן אמיתיות, לא הן
האשמות בקור שמציף אותה.

פתאום היא נזכרת גם בתנועת הנוער, מחנה חורף, כשהייתה בת תשע.
היה חורף קר במיוחד באותה שנה, המחנה היה בכפר נידח. בוקר אחד
היא וחבריה התעוררו ליום ללא מים זורמים בברזים, הצינורות קפאו
בגלל הטמפרטורות הנמוכות. היא זוכרת כמה הם, הילדים, היו
משועשעים מהמצב, ואיך שכולם יצאו החוצה לשטוף את הפנים בשלג.
למה אז לא היה לה קר? היא מתגעגעת לאותם החברים, לאותה שמחה
שהרגישה מהדברים הקטנים.

היא חושבת על החברים הטובים שהשאירה מאחור, במולדת, כשעזבה
בגיל 19. המחשבה הזו גורמת לה לחוש חמימות. אולי היא יכולה
להוריד את הסוודר שהיא לובשת? היא חושבת על החברים שיש לה
היום, פעם היו לה הרבה יותר. גם החברות היום לא כזאת פשוטה,
כמו שהייתה אז, הקרבה לא טבעית כמו פעם. היא מנסה לחשוב למה
היום, עשר שנים מאוחר יותר, הכול כל כך מסובך. אולי זה הגיל,
או ניסיון חיים שלימד אותה שלא כל האנשים טובים, או שאולי זו
המנטאליות שלה שמקשה עליה ליצור קירבה.  

שוב קריר לה, היא מוותרת על הניסיון ללכת בחולצה כמו כולם,
חוזרת לסוודר שלה. אבל, להודות על האמת, גם הסוודר כבר לא ממש
מצליח לחמם. היא מבינה- זו לא מזימה של השמש החתרנית, גם לא
הביגוד. הקור לא בא מבחוץ, הוא בתוכה.