בשום מקום בעולם, לא בהוואי, בהודו, בהולנד, בשום מקום בעולם,
לא ביוגסלביה, במצרים, בגרמניה, בשום מקום בעולם לא תמצא אדם
כמוה.

"די, אמא, אל תהיי זונה"
"ממתי מדברים ככה להורים?! חוצפה, לכי לחדרך ואל תצאי משם עד
להודעה החדשה"
"לא רוצה, אני לא הולכת לשום מקום, תסבירי לי, למה הוא עזב
אותנו, איפה הוא, בגלל לילה אחד שהזדיינתם אני צריכה לסבול לכל
החיים?!, את זונה, אמא, זונה!"
סטירה
"שלא תעזי לדבר אליי ככה, אני אמא שלך"
"אני אדבר איך שאני רוצה"
דמעות
"לא את לא, את הילדה שלי, באת מהרחם שלי, את צריכה להקשיב לי,
אני יודעת מה טוב לך"

גם אם תחפש בכל מקומות המסתור, לא תמצא את המחבוא שלה, היא
נמצאת הרחק אך כל כך קרוב, לא תוכל לכבוש ארץ פיות אם לא תדע
היכן היא, לא תוכל לתפוס פרפר שמתחזה לזאב.

"אני מצטער שנטשתי אותך, ילדתי, את כל כך יפה"
"כל הצער בעולם לא יוכל לכפר על מה שעשית"
"אני יודע, אבל אני רוצה להיות אבא שלך עכשיו, עכשיו אני
מסוגל"
"אף פעם לא תוכל להיות אבא שלי, לא אוכל לאהוב אותך כמו אבא"
"אבל אני כל כך אוהב אותך"
"אני יודעת"

היא מחוללת בחושך, פכפוך מים, זורמים על כפות רגליה, סוחפים
אותה הרחק ממך, היא מביטה בעודה מתרחקת, היא יודעת הכל ובכל
זאת שותקת, שרפה בתוך לבך, אילו ידעת קודם שכך יהיה.

"תעשי טובה, מה את מבינה בחיים"
"אני יודעת מה טוב בשבילך, אני אולי קטנה אבל יודעת"
"את עוד ילדה, את לא מבינה, כשתגדלי את תראי ותביני"
"תקשיבי לי, לפני שיהיה מאוחר מידי"
"אף פעם לא מאוחר מידי"
"לא נכון"

תחינה בקולה, היא מבקשת, אבל אתה תתעלם, היא קטנה, עיניה
תמימות, היא יודעת הרבה, היא יודעת הכל, היא רוצה לעזור, אתה
תהרוס אותה ולא תשמע, היא רק ילדה קטנה, אתה אומר, רק ילדה
קטנה.

"מה אמרת? לא שמעתי"
אמרתי שאני מסכימה"
"אה"
"לא משנה, מאוחר מידי"
"כן, חבל שלא אמרת קודם"
"אמרתי קודם אבל לא שמעת"
"פשוט דיברתי איתה אז לא הקשבתי, מצטערת"
"זה בסדר"
פגיעה
"תקשיבי לי, תקשיבי לי"
"למה את נוגעת לי כל הזמן בזרוע"
"כי את לא מקשיבה"
"בסדר, אבל למה את אגרסיבית"
"אני לא, אני פשוט רוצה שתקשיבי"
"לא עכשיו, את לא רואה שאני מדברת איתה?! זה אישי".

היא משתדלת, היא באמת משתדלת, דוחים אתה לצד, חונקים אותה,
משחקים בה, איך יוצאים מזה, איך משתתפים במשחק, היא גם רוצה
להשתתף, היא כל כך רוצה לדעת את חוקי המשחק, להבין אותם, לחיות
אותם.

"הלו"
"היי, זאת אני"
"היי"
"תביט דרך החלון"
"שנייה"
"מה אתה רואה?"
"אממ, כוכבים"
"יש ירח מלא"
"אני יודע, בשביל זה התקשרת בשלוש בבוקר?"
"כן, למה, אסור?!"
חיוך
"אני מת עלייך"
"לילה טוב"

היא רוצה כל כך לאהוב אותו, היא אוהבת אותו, היא יודעת שהיא
אוהבת אותו, אך הרגש חומק ממנה, מחליק מבין ידיה, איפה הוא,
איפה הרגש, הוא כל כך אוהב, אבל היא לא בטוחה, כל כך קשה לה
לברוח למקום שקט, כשנשמה מרעישה, העיניים נעצמות והלב מפסיק
לפעום לרגע, כדי להקשיב.

"אל תזוזי"
"מה אתה רוצה, תעזוב אותי"
"אני רק רוצה לזיין אותך, זה הכל מותק"
"תעזוב אותי, בבקשה, לא עשיתי לך כלום"
"את כל כך יפה מותק, יש לך ציצי יפה"
"תעזוב אותי, תעזרו לי, אנשים, אני צריכה עזרה"
פחד
"אני רוצה את הכוס שלך, כל כך מתוק, כל כך רך"
"לא, בבקשה לא"
"אח, איזה כוס, כן, כן"
"לא, צא ממני, בבקשה"
"שנייה, אני אגמור ואצא, שכבי בשקט"
"לא, כואב לי, בבקשה, כואב לי"
"שכבי בשקט, זה כבר ייגמר".


הציפור והקוץ בחזה, על פי חוק בלתי משתנה, היא מונעת על ידי
משהו, שאינה יודעת מהו לדקור את עצמה ולמות בשירה. באותו רגע
שהקוץ חודר אין היא מודעת לכך שהמוות קרב, היא פשוט שרה ושרה
עד שכלים החיים ואין צליל. אבל אנחנו, כשאנחנו תוקעים את
הקוצים בחזינו - אנחנו יודעים. אנחנו מבינים. ואף על פי כן
אנחנו עושים זאת. אנחנו בכל זאת עושים זאת."
קולין מקאלוג - "ציפורים מתות בסתר.