ממחטות נייר ספוגות בנוזלי כאבה,טפטפת מלאה בחומר תקווה,כדורים
אובלים לבנים להורדת היאוש.
כל אלו ליוו אותה אל תהום מטתי שאין לו סוף. רך , מפתה ומסוכן
כאחד .
הפסידה כבר כמה ימי עבודה , הודיעה שהיא על סוג של תקופת מחלה
.
בחוץ גשם מטפטף , שלב אחד בטריס שבור דרכו חודר קור נורא .  
העולם כולו נחרב בשבילה , לא יצאה מהבית שבוע , לא ראתה חברים
כבר כמה שנים .
רק דיברה עם ההורים לפני כמה ימים . מרגישה בודדה לבדה במיטה
.
לפעמים סתם בוהה , בוכה , מחכה .
רוצה שיעבור אבל לא נותנת לזה לקרות .

הזכרונות מימי הפאבים הסוערים נראים כמו עבר רחוק , מעלי אבק
כמו ספרי בישול ישנים , כן... אותם זכרונות .
בין רגע נעלמה המחלה , היא החליטה להתרפק על עברה , לחזור
ולכבוש את רחבי העיר , לתת לאש שבתוכה אוויר.
דפקה הופעה , יצאה מתפקיד העלמה במצוקה , נכנסה לנעלי הרווקה
המבריקה .
הבליטה את החזה ויצאה לרחוב , לא שכחה לשים הקלטה ללילה גוב .
דפקה כמה בירות בפאב השכונתי , חילקה מספרים על ימין ועל שמאל
.
לדעת רבים הפריזה באלכוהול , הלכה על גדול , עשתה כמה בשבוע .
עברה מקום עבודה , השקיע את כל כספה במלתחה חדשה .
עכשיו מנקבה מתרפסת היא מפציצה מחשופים ויושבת במרפסת .
בטוחה שלתהום המטתי לא עוד תגיע .
שולחת לשם בחורים , גבוהים , נמוכים , רכרוחים , חסונים ,
אשכנזים , ספרדים , עם קטן , עם גדול , עם בעצם הכל .
היא לא נהייתה שרמוטה שלא תבינו לא נכון , היא עושה חיים בכל
המובנים .

כבר חודש חמישי רתומה למיטה , ממחטות נייר שרועות סביבה ,
כדורים לבנים להורדת היאוש .
רוצה שיעבור , זה לא יכול לקרות .
אלוהים! למה נהיית כזאת ?
סדיני התהום נרטבו , צרחות כאב נשמעו , התחלפו בצווחות הוולד
הוורוד.
מעכשיו לא עוד כאב , יהיה רק טוב .
קצת לחוצה מבחינה כלכלית , מזמן לא יצאה עם בחור .
מבחוץ הכל נראה מצוחצח ומבריק מבפנים רע ורקוב , רק רגעים
קטנים של אושר מכפים על חייה הקשים.
היא עשתה טעויות , היא למדה בדרכה , את הלקחים היא תזרוק על
אוזנים אטומות .
את תוצאות מעשיה היא חיה יום יום .
הכל בגללי , בגללו , בגללה .
(משפט אחרון :) אין חכם כבעל נסיון.