23.10.02

אני רוצה לספר לכם על אפרת.
הכרתי את אפרת כשהייתי בכיתה ח'. היא למדה בשכבה מתחתיי, עד אז
הכרתי רק את הפנים שלה. באותה שנה שנינו היינו במועצת
התלמידים וכך למעשה הכרנו. היה לה שיער בלונדיני קצר וחיוך הכי
מתוק בעולם שאף פעם לא ירד.

לאחר מכן בתיכון שוב נפגשנו במסדרונות ובהפסקות. הייתי גם
מלווה את הכיתה שלה בטיולים ובימי של"ח כך שהיינו מדברים
לעיתים, ואומרים הרבה יותר מסתם שלום ומה נשמע? מנומס כמו
בד"כ.

עברו השנים ואני התגייסתי. את אפרת, למרות שגרה ממש קרוב אלי,
לא יצא לי לראות בכלל. עד שביום ראשון אחד, בדרך לבסיס נפגשנו.
זה היה בחניה ב"אורחן הכרמל" ליד בסיס "אליקים" למי שמכיר, עד
כמה שידוע לי המקום כבר לא קיים לפחות לא בשמו. שנינו היינו על
האוטובוס לקריית-שמונה, אני הייתי צריך להגיע לרמת-הגולן, והיא
לפיקוד צפון ליד צפת.
הפגישה הבלתי צפויה לאחר כל-כך הרבה זמן, הייתה, לפחות לגביי,
מרגשת. אפרת שמחה לקראתי כאילו גדלנו יחד במשך שנים, והרי אף
פעם לא היינו ממש קרובים. אני הופתעתי לחלוטין מהאושר שפשוט
פרץ ממנה, אבל זו הייתה אפרת, תמיד מחייכת ותמיד שמחה, ככה אני
הכרתי אותה. לאחר אותה פגישה יצא לנו להיפגש עוד כמה פעמים,
תמיד באותו קו אוטובוס, עד שהגדוד שלי עלה ללבנון ושוב עברו
להם כמה שנים.

לפני שנה בערך ניסיתי ליצור איתה קשר דרך האתר של חברה(hevre).
האמת, זה לא קרה אבל דאגתי להתעדכן דרך חברות שלה שפגשתי
במקרה.


לפני ארבעה חודשים בערך, ב-15.6.02 אפרת נפגעה בתאונת דרכים,
לאחר מספר ימים נפטרה מפצעיה. לצערי הרב על התאונה שמעתי רק
לפני כמה ימים. אחרי תקופה ארוכה בה לא ביקרתי באתר חברה,
נכנסתי ועברתי על הודעות הפורום. הודעה אחת הודיעה על קיום
טורניר כדור-עף לזכרה של אפרת, אשר למרות גובהה הנמוך הייתה
שחקנית מצטיינת.

מיותר לציין את תחושת ההלם שהכתה בי. ממה שהצלחתי לברר אפרת
נסעה עם החבר ושתי חברות בכיוון ירושלים-מודיעין. במקום אחד
מצאתי שהתאונה אירעה במודיעין ובשני שאירעה בשכונת גילה
שבירושלים, כך שאיני יודע לבטח. הם היו אמורים להגיע ליום
הולדת של חברה. חברתה של אפרת אשר נהגה, לא צייתה לתמרור עצור,
התוצאה הייתה קטלנית. אוטובוס שהגיע לצומת פגע במלוא העוצמה
בצד בו ישבה אפרת. כל יושבי המכונית נפגעו, וכן מספר מנוסעי
האוטובוס, אפרת לא התגברה על הפציעה.
בעיתון למחרת כתבו רק על תאונה בין אוטובוס למכונית פרטית ועל
פצוע אחד קשה, זה הכל, בלי שמות ובלי מה קרה. מסוג הידיעות
שאתה בחיים לא חושב שמישהו שאתה מכיר, מופיע בהן.

למרות שאיבדתי בחיי הקצרים כמה אנשים וחברים, חשתי צער עמוק
והלם מוחלט מהידיעה על מותה של אפרת. היא לא הייתה קרובה אליי
כל-כך, בטח לא בשנים האחרונות, אך למרות זאת הדמעות איימו
לפרוץ. חלק מהתגובה נובע מהזעזוע שגיליתי על התאונה רק אחרי
ארבעה חודשים, שהייתי ועודני מנותק, ודברים קורים בסביבתי בקרב
אנשים שאני מכיר, ואני לא יודע על כך.
אני כועס על עצמי, בגלל זה,
אני כועס על עצמי שאולי לא ניסיתי מספיק ליצור איתה קשר ועכשיו
זה אבוד.
אולי בגלל זה כל פעם מחדש בא לי לבכות שאני חושב עליה.
לעולם כבר לא אזכה לראות את אפרת, ולא יהיו עוד פגישות מקריות
מרגשות. נכון שלא היינו בקשר, ואף פעם לא היינו ממש קרובים,
אבל היה לה חיוך שאין לאף אחד אחר, ואת החיוך הזה היא לקחה
איתה  למקום הרבה יותר טוב מהמקום המטופש הזה, שבו ברגע מאבדים
עולם ומלואו.
עצוב לי בעיקר בגלל שזו דווקא אפרת, כנראה בגלל מי שהיא הייתה,
האפרת שאני הכרתי ולו במעט.
כנראה זה נכון מה שאומרים,
אלוהים בוחר לעצמו את האנשים הכי טובים.



לאפרת שתנוח על משכבה בשלום, ולכל מי שהכיר ואהב, וזוכר.