8:30 בבוקר.
הולכת.
חוזרת הביתה
ו... מה זה?
אוי. אוי ואבוי.
אלו לא הפנים שלי.
בחלון המכונית החונה
עצרתי רגע להתבונן
בתסרוקת אם נתפרעה
בהבעה אם נסתדרה
וזוהי לא התמונה שלי.
המבט, המבע המכווץ הזה,
הכעס בין חריצי המצח
ועובי הגבות.
כל הנטל הזה על הראש.
מי זה          ואיפה אני
לעזאזל?
מה נשתנה כאן.
השיער חלק, אותו דבר.
הנה העיניים, בהירות
מביטות
הלחיים שלי
הפה קטן.
הפה קטן. השפתיים בסדר?
כתפיים.
השפתיים בסדר?
הפה קטן.
המבע הזה.
אני מכירה אותו
עייף, מעורפל, מטושטש.

מסורבל, מותש
הוא     לא      שלי.

גם בהליכה הוא נוצר., ניתן משהו,
כל הכאב הזה.
שאני תמיד מנסה להסיר ממנו בנשיפת יד,
מוענק לי פתאום.
נח בצורה כל כך רכה ומושלמת על הפנים שלי.
מעולם לא הייתי שלמה יותר
קיבלתי אותו
עמוק לתוך המחשבות שלי.
הנחלתי אותו הישר בזרימה
מרחף אל מבועות הרצונות שלי.

ואיך הוא נח.
על הפנים שלי.
עליי
על כולי
איך כל כך רציתי ללמוד אותו
עד שהוא כולו נקלט בתוכי.
איך התקבלו בברכה הפנים שלו,
כל הכאב
מחובק אצלי ומביט מתוכי כולו נראה
החוצה כשהסתכלתי עליי.
זו לא אני ואלו לא הפנים שלי.
אבל בבקשה
אל תצא.
אני מזהה אותו.
אתה לא שייך אליי
אבל בבקשה
אל תעזוב לעולם.