[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הקונטרסט החד בין השחור אל התכלת הטריד אותו בהתחלה. עם זמן,
מוחו הטרוד למד לעכל את הפער שיצרו פסגות ההרים השחרחרות
משוננות אל מול שמי התכלת האפוקליפסיים-בוהקים. יום יום, כשישב
שם על אותו כיסא פלסטיק נוקשה היתה התמונה תקועה מול עיניו.
החודש היה יוני, אבל הלוח שנה נשאר על הדף של אפריל. שלוש
שורות שמציינות את השלמת סיבוב כדור הארץ סביב הירח, ומיוז לא
יכול להפסיק להסתובב סביב בינו ובין שטף המבקרים שהלך והדלדל
עם נקוף הזמן. בהתחלה הם היו באים במאסות גדולות ודביקות,
מקימים מהומה ליד מכונות השתייה ומשאירים פירורי ביסלי ליד
המיטה של אייל. מפנים פרצופים נרגשים ומוטרדים לעברו של מיוז,
כאילו שלו הפתרונים. עכשיו הם חזרו להשחית את מכונות השתייה
התיכוניות במקום את אלו ששייכות לבית החולים.
קול חרחור קל, מיוז מסתובב ואבא של אייל נכנס אל החדר המואפל
בקצה פנימית ה'. חמוש בהבעה מיוסרת ובקופסת טאפרוור מדיפה ריח
של בית אוהב, הוא מניח כף יד תומכת על כתפו של מיוז. "לך
לישון, מיוז. איילוש הייתה מעדיפה שתישן ולא תתמוטט כאן".
הפנים של אייל חתומות. היא מתבוננת לכיוון השני ולא פוצחת את
פיה. מיוז יודע ששוב, הטרחה של אמא שלה תתנקז אליו, כי אייל לא
תסכים לגעת באוכל. מאז שהובהלה לפה באישון הלילה, היא לא
מפסיקה לבהות בקירות ובלא משים לשחק עם התחבושות ההדוקות שעל
פרקיה.
תשישות מחלחלת לו לעצמות, ונשימותיה המקוטעות של אייל רק
גורמות לתסיסה שקטה שמחלחלת לה בורידים. בורידים שלה זורם
העירוי שבקושי הסכימה לקבל, ובשלו רק חוסר הבנה מצטברת. תוך
כדי הדיפת דלת פנימית ה' מאחוריו, אייל קיבל עוד נתח מהשפיות
שלו בחזרה.

הסימפוניה הבלתי גמורה של שתיקותיו הולכת ומתחרזת, בונה עצמה
בסולמות מינוריים עולים בזיופים שכמעט לא מורגשים לאוזן הלא
מתורגלת. אני מתבוננת בו, עסוק בלאחות בעצמו את מה שנשאר.
שארית הפליטה של מה שהיה, ניצול ילדותו שלו. אני לא כועסת.
סופגת לתוכי בשתיקה מתנגנת את בליל המילים השבורות שלהן הוא
קורא שיחה ואת החיוכים המשומשים להם קורא רגשות. כרגע, אני על
ממתינה, ממתינה בלי הסתייגות לשנייה שיקרא לי ויקרע את
הזכרונות הכואבים.

נרקיסים אדומים, זה מה שאני זוכר. קווי מתאר מעומעמים לאורך
גופה שבלטו קלות מהעור ובערו לי בנשמה. כמו אות קין, היא
נידונה לשאת את העול הזה באופן תמידי. היא אומרת שאות הקלון
שלי חרוט בלב שלי, ושלה בעור, ומה זה בכלל משנה. אני רק מעביר
את ידי לאורכם, והיא מצטמררת ואני מתקשח ומחדיר לתוכה את כל
אותן הפעמים שההוא אמר לי שאולי היה עדיף אם לא הייתי נולד
בכלל. אנחנו נאבקים, בקרב לחיים או למוות, ואין כאן מנצחים. רק
שני מפסיד(ני)ים שמתנחמים זה בזרועות רעותו. היא מתחבטת
בזרועותיי כמו דג שרק נשלה מימת ויקטוריה, ושריון קשקשיה האדום
עוטף אותה בהרמטיקה מושלמת. תופסת במותניי בחוזקה, כאילו חייה
תלויים בזה, ואז מתהדקת ומשתלבת בגופי. הנשיקות שלה מרפרפות על
אוזני ומזרימות חמצן עשיר לתוכי. גוש דמעות עומד בגרוני, מסרב
להשתחרר. העור שלה מבהיק כנגד הריסים שלי, הנרקיסים שלה לחים
למגע. אני מטפס במדרגות לגן עדן ונוקש על שעריו, והיא כמה
מדרגות מאחוריי. נשמה כבדה מתמלטת מחזי ואז הכל שליו שוב. רק
במשך פרק הזמן הקצרצר הזה, אני יכול שוב לדמיין שאני על פסגת
הר נטוש, יושב בסמוך לשברי המטוס ומחכה לנסיך הקטן.

הפנים שלו כל כך יפות כשהוא ככה, שוכב פשוט אברים ונטול הבעה.
רוגע נמסך בכל אבריו, והוא מלטף בלא משים את גבו, האזור הכי
רגיש בגופו. הגב שלו חרוש צלקות ורדרדות, ולעתים אנו משתאים על
הדמיון בין הבטן שלי לגבו, ואז נזכרים שאין על מה להשתאות. שני
פגועים, שני דפקטים במוצר אחד מושלם. צהריים לוהטים של תחילת
מאי בישרו את בוא הקיץ ושלב חדש בחיי. הוא עלה לאוטובוס ליד
אותו מושב שכוח אל שבו מתגורר אביו והתיישב בספסל שמולי.
כשהתפנה מקום בתחנה הבאה, הוא חילץ את אחת מאוזניות הדיסקמן
שלו והגיש לי אותה בהבעה מלכותית. מלמולים חרישיים התמזגו
בדיווחי פיגועים ופקקים, ואני לשנייה הרגשתי שנותרנו לבד, כאן
על האוטובוס האחרון למרכז ההומה והדחוס. הוא לא נשען על גבו
אחורה על המושב, ואני לתומי סתם חשבתי שהוא חסר סבלנות. לא
יכולתי להיות יותר טועה.

בפעם הראשונה שהם נחשפו בפניי, כמה סימנים שטוחים על בטנה, עלה
במוחי זכרון קלוש של ההוא, בבוקר יום ראשון, מעיר אותי בעזרת
תמהיל מרוכז של נאצות וחבטות. הוא מלמל משהו בגנות האיחורים של
הנוער בימיינו. והיא עוד נדהמה, בפגישותינו הראשונות, כיצד אני
תמיד מדייק על הדקה. היחסים הטעונים שביננו התקדמו לעבר
הישימון הצפוי להם , והיא חשפה בפניי עוד ועוד מבטנה ונפשה.
בעזרת גפרור בוער, היא הסבירה.
זה לא כואב כמו שזה נראה, היא הסבירה.
כל פעם שאתה פוגע בי, היא פלטה, זה מה שאני עושה.
שתקתי.
זה משכך את הכאב, היא התנצלה-הצהירה.
את הגפרור היא בטח מדליקה על נפשה הבוערת, חשבתי.
ההוא, הביולוגי, צילק אותי, והיא מצלקת את עצמה, בגללי. המעגל
משלים את עצמו, המטוס מתרסק, הימה מתייבשת מתחת לשמיי הצייה
הבוערים. רכנתי לעברה, וציירתי לשריטות גבעולים ועליי כותרת,
הפכתי אותן לנרקיסים. נרקיסים אדומים. היא נעצה בי עיניים
המומות, ולא פצתה פה.
השארתי אותה שם, אמנית שכן הציור שלה הוא עורה, להמשיך לצייר
את הכאב בגווני אדום בוהקים. בפעם הבאה שראיתי אותה, האדום
היחיד שהבחנתי בו ניגר מהתחבושות שעל פרקי ידה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עבדתי במכון
וויצמן על פיתוח
חדש, גבינה ולא
סתם גבינה,
גבינת רעיונות,
זו תרכובת חדשה
של גבינה תשע
אחוז עם LSD יצא
משהו משובח,
אפילו הצעתי את
זה לתנובה אבל
הם אמרו שיש להם
אחד כזה...
זונות! הם
והקרלו שלהם
אנשים לא מבינים
שזה דני רק
בדיבוב של חיים
צ'ינוביץ.



חבר שלום מנסה
כוחו בלקטוז.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליס צ'יינס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה