הבטיחו לי שאלו יהיו הרגשות הכי יפים בעולם.
שכל הרוע יהפוך לטוב והכיעור ליופי.
שאלו רגשות של אושר המציף מעבר לגדותיך.
בכיליון עיניים ציפיתי להן, וכשהגיעו-
מה מעשיהן פה?
רגשות מקוללים, מגואלים בדם.
מעומק החזה הכל ניתן, נלקח, נתלש
ועדיין- אתה עומד ורוצה לתת עוד.
חור מדמם פעור בבשרך, פצע למה שהיה ולא יהיה
ואתה מסכים. ובוכה.
והיפה עוד לא יקרה. והטוב? כלל לא נשמע.
רק רגשות סוררים, כרוח סערה
מעוותים את מה שיהיה, מה שעכשיו, מה שהיה.
ואני בקול תחינה, קול צעקה, קול איבה
מבכה לה בלבי, ומקשיב לה לבכיה.