נדמה לי שנפלתי ברשת.
נדמה לי שאני רוצה להיות כמו כולם.בעולם המושלם.
לפעמים אני הולכת ברחוב ורואה אנשים וחושבת,אולי אם הייתי
במקומם היה לי יותר טוב?אני עוברת ברחוב ופתאום עוברים מולי
זוגות של אנשים,כמו בתיבת נוח,כאלו מאושרים ושמחים כאילו מצאו
את אהבה חייהם הנצחית.הם יושבים וצוחקים על העולם,צוחקים מול
כולם,מתנהגים כאילו הכל מצוין למרות שהם רבים כל יום על משהו
אחר.כל הזמן במשבר תמידי.

לפעמים אני גם רוצה מישהו שיעמוד לצידי.שיהיה האחד שנאמן אך
ורק לי,שיראה את רגשותיו(גם בפומבי),שיהיה רגיש ולא
אדיש,שיתאמץ,שישקיע,שיהיה רומנטי,והתוספת האחרונה היא שהוא
יראה קצת טוב,כמובן לא מושלם אבל קצת טוב גם מספיק!!

תמיד ידעתי לבנות לעצמי תבנית:ככה וככה אני מחפשת,ככה וככה אני
אוהבת,ככה וככה אני רוצה,אבל בעצם מה אני עושה?ממילא אני עכשיו
רק מפתחת ציפיות שווא,כי אי אפשר למצוא מישהו שגם יש לו תכונות
כאלו שאני מחפשת,וגם שיראה טוב,וגם כל מיני דברים אחרים...זה
מתסכל כל כך...
תמיד התאמצתי.התעליתי על עצמי וניסיתי לשפר הכל,פשוט לשפר את
עצמי,להתחבב יותר על אנשים...בקיצור מה לא..?
אבל כלום לא עזר.שום דבר לא עבד.

הרגשתי רע עם עצמי.

התחלתי לפחד שמשהו לא בסדר בי.

שאני זאת הבעיה.

יום אחד פשוט קמתי מהמיטה,וכמעט נשברתי.כמעט התחלתי
לבכות.למרות שהיו לי חברות רבות,היה חסר לי משהו.היתה חסרה לי
אהבה.התחלתי לחפש בכל מקום.בעבודה,ברחוב,בקניון...בכל מקום
אפשרי...
התבנית שבניתי לעצמי אולי יותר מדי ברמה גבוהה.כנראה שבאמת
בניתי לעצמי ציפיות גבוהות מדי.כי לא ניתן למצוא כזה
מישהו,מושלם באמת מכל הבחינות.

עד לפני שבוע הכל היה מעורפל.עדיין חשבתי שאני לא יצליח למצוא
את מה שחיפשתי אלא אולי כמעט...
לפני שבוע החלטתי לקום ולשים קץ לדברים האלו,שרק חוזרים על
עצמם כל הזמן...פשוט היה נמאס לי.נכנסתי  לפעולה.היה איזה
מישהו שדיברתי איתו באיי סי קיו,כבר חצי שנה,והחלטתי לעשות צעד
נועז...

קמתי בבוקר והתחברתי לאיי סי קיו.
איזה צירוף מקרים...הוא בדיוק היה שם...
אמרתי לו בתקיפות:"תשמע,או שאנחנו מתקדמים הלאה מפה לטלפון,או
כלום"...
הוא מאוד נבהל,התחיל לחשוש נורא.הוא טען שהוא ביישן.
אבל הוא נפל ברשת שלי.בדיוק כמו שאני נפלתי ברשת שלו..

למרות כל החשש הוא בסוף התקשר,נורא חששתי שלא יהיו לנו נושאי
שיחה.נורא חששתי שניתקע פתאום עם רגע של שתיקה,כזה שיוביל
לניתוק השיחה,או לבלבול,או לאיזשהו רגע של חרטה שהתקשמנו למצב
הזה.אבל הכל הלך ממש ממש טוב.
כל כך טוב...שלא רצינו לסיים את השיחה לעולם!!שנינו הרגשנו
שהזמן כאילו לא עבר,למרות שהזמן כן עבר ועוד איך...

אני לא יודעת עוד איך לקרוא לזה.כלומר,אנחנו חברים,רשמית,
ואני לא יודעת אם להגדיר את עצמי כילדה בעלת מזל שפתאום נפל
בחלקי שיש לי חבר כזה,שמעריך אותי כמו שאני,אוהב אותי בגלל
שזאת אני,ואיתי גם בזמנים הטובים וגם ברעים,
או שפשוט כדאי לי רק לחייך,ולומר תודה.או אולי שניהם?

כל מה שאני יודעת בלב שלי,זה שאני מקווה לא להתאכזב.שהכל ילך
כראוי,בלי יותר מדי ריבים או דברים שמפריעים באמצע...
מן הסתם שכרגע הסוף אינו משתמע לשתי פנים,והקשר הזה יימשך
כנראה לעוד עשרות שנים טובות וארוכות...ביחד...

לפחות אני יודעת שהציפיה הייתה שווה הכל...