משה שובר מצבות. פעם הוא היה שובר מצבות צבאיות, היום הוא שובר
גם אזרחיות. הוא היה מנתץ אותן עם מחבט בייסבול מקצועי,
מאמריקה, אבל פעם אחת כשניתץ מצבה של איזו זקנה נשבר לו המחבט
ומאז הוא שובר עם מקל עבה של אקליפטוס שמצא ליד בית הקברות.

משה שובר מצבה של איזה זקן אחד, אברמוביץ' שמת לפני איזה עשר
שנים. אחרי זה הוא עובר למצבה של איזה מנחם אחד שמת מסרטן,
המשפחה שלו שמה על המצבה שיר כשהשורות מאיתות את שמו. "דווקא
כתוב טוב" חושב משה בזמן שהוא מניף את המקל ותוך דקה השיר
והמצבה כבר לא קימים.
"זה לא שאני יכול להפסיק" אומר לעצמו משה "אז זה לא אשמתי".
משה מגיע למצבה של מישהי שמתה השנה, "היא ממש צעירה" חושב משה
"יותר צעירה ממני". משה קורא את הכיתוב ורואה שהלנה, כך קראו
לה, מתה באפריל שעבר. הוא מדמיין איך היא נראתה: גבוהה
בלונדינית, עם עינים כחולות. הוא יכול לחוש את נשימתה, את החזה
המעוצב שלה ואת השפתים העדינות, הוא חושב: "היא יכלה להיות
חברה שלי, הלנה שלי", הוא קורא לה: "הלנה, הלנה", הוא מלטף
אותה אבל היא כל-כך קרה, המצבה. השיש כל כך קר וחלק, כמו
המוות.

הוא התחיל לשבור מצבות אחרי שאריאל מת. אולי אם המוות של אריאל
לא היה כל כך טפשי הוא לא היה מתחיל עם זה, אבל אריאל מת כל כך
סתם. אריאל סידר את המטרות במטווח והוא עמד מאחורי מטרה ולא
שמו לב שהוא שם, אם הוא רק היה מוציא את אטמי האזנים הוא היה
שומע את הפקודה: "אש".
פעם אריאל והחברה שלו, טל, יצאו יחד עם משה ואיזושהי מישהי. זו
היתה הפעם הראשונה שאריאל שכב עם טל. משה חזר לבד הביתה,
הבחורה זרקה אותו שניה אחרי שהם נפרדו מאריאל וטל. משה זוכר את
הפעם האחרונה שראה את טל, זה היה בשלושים של אריאל כשקבעו את
המצבה. אחרי הטקס רק משה וטל נשארו ליד המצבה החדשה, החלקה. טל
הביאה פרחים.
" לא הבאת פרחים?" שאלה טל את משה.
"משה לא אוהב פרחים"
"לא אהב" תיקנה אותו טל.
משה הסתכל עליה והלך, למחרת הוא חזר עם המחבט בייסבול שאריאל
הביא לו מאמריקה. הוא מישש את האבן, השיש, הניף את המחבט והרג
את המצבה. הוא חבט וחבט וחבט עד שלא נשאר כלום מהמצבה. ואז הוא
עבר לעוד מצבה ועוד מצבה ועוד מצבה ועוד. למחרת בחדשות דיווחו
על הונדליזם בבית הקברות הצבאי וראינו את ההורים של אריאל
שהמצבה של בנם נופצה יום אחרי שהונחה.
משה חשב שזה מצחיק שהחדשות לא אמרו כלום על זה שאריאל מת, אבל
ראינו את ההורים שלו כשהמצבה מתה. מרוב דיכאון הוא לקח את
הפיאט של אבא שלו ונסע לבית קברות לנפץ קצת מצבות. מאז הוא לא
יכול להפסיק.

משה עומד ליד המצבה של הלנה וממשש אותה, הוא אוחז במקל מניף
אותו ומניח על הרצפה, הוא לא יכול להרוג את הלנה שלו. הוא רואה
לעיניו את הלנה ואומר לה:
"את יודעת, היום לפני שנה נהרג חבר שלי, פשוט מת"
הלנה שותקת.
"אני אוהב אותך הלנה. אני אוהב אותך. אבל את קרה, כל כך קרה"
משה ממשש את העור הלבן המאובן והבוהק של הלנה.
"אני אוהב אותך אבל אני לא מכיר אותך כי את מתה, את מתה, את
מתה! ואני לא"
משה מרים שוב את המקל, משתהה לרגע וזורק אותו הכי רחוק שהוא
יכול. הוא מחבק את הלנה והיא נעלמת, חוזרת לאדמה. משה קם,
ויוצא מבית הקברות. בזוית עינו הוא רואה את הברז לנטילת ידים
ביציאה, הוא ניגש ושוטף את הידים טוב טוב. "בעצם" הוא חושב "
אם כבר אני נוטל אז כמו שצריך". משה לוקח נטלה ונוטל כמו
דתיים.
משה מסתכל בפעם האחרונה על בית הקברות וחושב על אריאל אפילו
שהוא בכלל לא קבור כאן. הוא מוחה את הדמעה ואומר לראשונה
בחייו: "יתגדל ויתקדש שמה רבא...". הוא מסיים לקרוא את הקדיש
מהשלט ויוצא בדרך הביתה הוא ממלמל לעצמו: "אני לא אשבור יותר
מצבות, אני לא רוצה למות, לא רוצה למות"