מיהרתי במעלה הרחוב לעבר ביתה של טוהר. גשם החל לטפטף, והתחזק
יותר ויותר. לא הייתי מוכן לזה. לא חשבתי שיום כזה יפה יכול
לההרס על ידי גשם זלעפות. הגעתי לביתה של טוהר רטוב לגמרי.
אימה פתחה לי את הדלת בחיוך.
"היא למעלה" אמרה, בוהה בבגדי הרטובים.
"תודה" עניתי. מיהרתי ועליתי בגרם המדרגות.
מחוץ לדלת נשמעה מוזיקה רועשת.
טוהר הפסיקה להקשיב למוזיקה הזו ממזמן.
הרגשתי שמשהו קרה לה.
דלת חדרה הייתה חצי פתוחה. הרשתי לעצמי לפתוח אותה לרווחה.
הופתעתי לראות אותה מכווצת כעובר על הרצפה, בוכה את נשמתה.
"טוהר מה קרה לך?!" התקרבתי אליה וכרכתי את זרועותיי סביבה.
"דני.. אתה כאן.."
"את בסדר?!''
איזה שאלה מפגרת, חשבתי לעצמי. ברור שהיא לא בסדר.
"מה קרה?"
היא קמה מהרצפה וסגרה את המוזיקה הרועשת.
"כואב לי דני.."
"כואב לך? מה כואב לך?"
היא לא הפסיקה לבכות. האיפור שלה נמרח, וכל העיניים שלה הפכו
שחורות. היה לי קשה לראות אותה ככה.
אף פעם לא ראיתי אותה בוכה.
"כואב לי כאן." היא הצביעה על נקודה מעל החזה שלה.
"כואב לך החזה?!"
"לא! טיפש.." היא חייכה מעט, אך לאחר שניה חזרה להבעה
המנלכולית שלה.
"כואב לי בלב."
הסתכלתי אל תוך עיניה. ניסיתי להבין. והבנתי. הבנזונה הזה,
הוא עשה את זה שוב. הוא פגע בה.
חיבקתי אותה, חזק חזק. לא רציתי שהיא תרגיש לבד.
היא כבר לא נראתה כמו תמיד, מלאכית מדהימה.
אולי מלאכית עצובה.
רציתי להרוג אותו.
איך הוא יכול לגרום לילדה המדהימה הזאת לבכות?
"בואי.." קראתי לה. "בואי נשטוף את הפנים האלה הא?"
עזרתי לה לקום והובלתי אותה אל חדר האמבטיה. היא שטפה את
הפנים, וכבר התחילה להראות שוב כמו עצמה.
המלאכית שלי חזרה אלי.
חזרנו לחדר בדממה והתיישבנו על המיטה. כך ישבנו דקות ארוכות,
בלי מילים. כל אחד עם המחשבות שלו.
"את מוכנה להסביר לי מה קרה?" שברתי את השתיקה.
היא השפילה את מבטה לכמה רגעים. אולי כי ידעה שלמדתי כבר לקרוא
את ההבעות שלה בעל פה, או שפשוט ניסתה להסתיר ממני את הדמעות.
"דני.. חשבתי שהיתה לזה משמעות עבורו.. הייתי בטוחה.. חשבתי
שהיה אכפת לו.."
"עומר..."
"אלא מי?" היא הישירה את מבטה אלי. עיניה הגדולות חדרו אל תוך
עיני
ובילבלו אותי לשניה. היא ניגבה דמעה שחמקה במורד פניה על
לחייה, והמשיכה.
"והדבר המוזר הוא שהרגשתי את זה! בנשיקות שלו, במגע שלו..
לא מרגישים כאלה דברים סתם! נכון דני?"
"טוהר..'' נשבר לי הלב לראות אותה ככה. "מה הוא אמר לך?"
" דני זה נגמר. לתמיד. הוא אמר שמה שקרה בינינו ביום ראשון היה
קטע חד פעמי.. שזה קרה בלהט הרגע ולא יחזור על עצמו בשנית..
שזה היה טעות. הוא רוצה לחזור אליה, לסיון הזאת. הוא לא רוצה
להיות איתי.."
"המניאק הזה.." סיננתי בלחש.
"דני, הוא ניצל אותי.. ואני כמו מפגרת חשבתי שבאמת אכפת לו..
הוא כל כך פגע בי.. באמת חשבתי שהכל חוזר להיות כמו פעם..
שהלהבה הזו שדעכה לנו בעבר נדלקה שוב.. שהוא אולי עדיין אוהב
אותי.."
הדמעות החלו לזרום שוב. ידעתי שטוהר לא רוצה לבכות.
היא שונאת לבכות. אבל הדמעות ירדו לה מעצמן, בלי לשאול, ולא
הפסיקו.
"טוהר.. שכחי ממנו.. הוא לא שווה את הסבל שלך.. את יותר מדי
טובה בשבילו, לא מגיע לו אחת כמוך. יש עוד הרבה דגים ב.."
"לא!! רק אל תגיד את משפט הדגים בים. אני שונאת את המשפט הזה.
כל כך שונאת אותו!!!"
חייכתי אליה. ברגעים כאלה אתה נזכר כמה אתה באמת אוהב
בנאדם.
"תסתכלי על עצמך!" הקמתי אותה מהמיטה והעמדתי אותה לפני המראה
בחדרה.
"מה קרה לך? לא יכול להיות שאדיוט כמו עומר לוין יגרום לך כל
כך הרבה סבל. תראי איך את נראת!"
היא התבוננה בהשתקפותה במראה. מחתה את דמעותיה, והסתובבה אלי.
"אתה יודע מה?" שאלה. "אתה צודק."
היא הלכה לעבר שולחן הכתיבה שלה ולקחה תמונה שלה ושל עומר
שהייתה ממוסגרת במסגרת כסופה. התמונה צולמה בטיול השנתי לפני
שנה, כשטוהר ועומר עוד היו יחד. היא בהתה בתמונה דקות ארוכות,
ומילמלה "אתה כל כך צודק."
היא הוציאה את התמונה מהמסגרת, קרעה אותה לחתיכות וזרקה אותן
לפח.
"שם מקומו."
הלוואי שידעה עד כמה הייתי גאה בה באותו הרגע.
היא התיישבה על המיטה, ראשה מכונס בין ידיה.
"אני מרגישה כל כך לבד.."
התיישבתי לצידה על המיטה, וחיבקתי אותה. היא התקרבה אלי, נשענת
על החזה שלי.
"את לא לבד טוהר. יש לך אותי, אני אף פעם לא אעזוב אותך. ויש
לך את כל המליון חברות וידידים שלך.. איך אחת כמוך יכולה אי
פעם להרגיש לבד? אני לא מבין אותך. את כל כך.."
הפסקתי את רצף הדיבור. אולי לא הייתי צריך להגיד את זה, אולי
היה יותר טוב להשאיר את זה לעצמי ולא להוציא את זה לעולם.
אלוהים, איזו טעות.
"אני כל כך מה?" היא בהתה בי בעיניים סקרניות, לא מרפה.
"נווו!" היא האצה בי.
"את.. את כל כך מדהימה.. כל כך.."
"רגע, מה אמרת? מדהימה?"
"כן."
היא הסמיקה מעט.
"אתה חושב שאני מדהימה?"
"כן! מאוד מדהימה.. חבל שאת לא מעריכה את עצמך מספיק.
אם רק היית יודעת איזה אדם מקסים את.. אין לי מושג איך הייתי
חי בלעדייך!''
"איזה חמוד אתה!" היא הסתכלה לי בעיניים. "אתה יודע משהו?"
"מה?" שאלתי.
"אני אוהבת אותך. אתה הידיד הכי טוב והכי מדהים שכל אחת
מייחלת לו.."
היא חיבקה אותי חזק. ואני עמדתי לבכות. לא מאושר או שמחה.
ידיד. היא אמרה ידיד.. זה כל כך כואב. מאותו הרגע ידעתי,
שזה מה שתמיד אהיה עבורה. וזה כאב לי. כאב לי כל כך. טוהר,
המלאכית שלי.
"גם אני אוהב אותך טוהר." עניתי לה. אך ידעתי שהמילים שלה לא
השתווה למילים שלי. שלי היו חזקות וטעונות יותר. רק שהיא לא
ידעה את זה.
כנראה שהצלחתי להחביא את זה ממנה ממש טוב, כי הפסקנו לדבר.
ישבנו מחובקים על המיטה בדממה, בוהים בגשם שהלך והתחזק בחוץ.
אלוהים ישמור.. נראה לי.. שסופה מתקרבת.
|
