משטרת הגיהנום

בדרך לגיהנום גנבו למישהו את הגיטרה. חוץ ממנו, אני הייתי
היחידה שם עם גיטרה, אז חשדו בי שאני הגנבת. עוד לפני שהגעתי
לתיווך כדי למצוא דירה, עצרו אותי ברחוב שוטרים עם מדים אדומים
וביקשו שאני אראה להם את הגיטרה. האיש שגנבו לו את הגיטרה היה
קצת לחוץ, הוא כל הזמן לשוטרים שהמקצוע שלו זה להיות גיטריסט,
ושבלי גיטרה לא יהיה לו מה לעשות פה. הוא נופף בדף פרסומת
שחילקו לנו בכניסה, כדי להקל על החום, ומדי פעם ניגב את הזיעה
מהמצח עם הפרסומת.
השוטרים ביקשו ממנו לנגן בגיטרה שלי כדי לבדוק אם היא גנובה או
לא. לאנשים מהגיהנום יש מן תיאוריה כזאת, שאומרת שכל בן אדם
יכול לנגן ממש יפה רק בגיטרה שלו. אז הם נתנו לו לנגן בגיטרה
שלי. הוא קצת היה לחוץ, כי הוא פחד שאם הוא יתבלבל באיזה אקורד
אז הוא לא יקבל את הגיטרה, אבל בסוף הוא ניגן את "Imagine"  של
ג'ון לנון ממש יפה. השוטרים ממש התרגשו, ואחד מהם אפילו בכה
ואמר שזה מזכיר לו איך היה לפני שמת, ושהוא מתגעגע לחיים בכדור
הארץ. כשהוא סיים לנגן, כל השוטרים מחאו כפיים לאיש שגנבו לו
את הגיטרה. לא ניסיתי אפילו להתווכח כשהשוטרים לקחו את הגיטרה
שלי והביאו אותה לאיש שגנבו לו את הגיטרה, כי השוטרים של
הגיהנום, עם כמה שהם יכולים להיות רגישים, הם מאוד דבקים
בהחלטות שלהם, ולא כמו בכדור הארץ, פה לאף אחד לא אכפת מהצדק.

עצבות

בצהרים הייתי קצת עצובה. בכל זאת, הגיטרה הזאת הייתה שלי מגיל
14. התיישבתי על איזה ענן וחשבתי איך בכיתה י"ב זיו, עודד ואני
הלכנו לאיבוד בטיול השנתי, והדלקנו מדורה. אני ניגנתי בגיטרה
ושלושתנו שרנו. זה היה עוד לפני שעודד נהרג בפעולה של צה"ל
ועוד לפני שזיו התחיל עם מחשבות ההתאבדות. זיו ניסה לנגן את
"Imagine", אבל זה לא יצא לו יפה כמו לאיש שגנבו לו את
הגיטרה.

עננים

אחרי שישבתי הרבה זמן על הענן, הגיע למקום איש זקן אחד עם זקן
לבן ארוך. שאלתי אותו אם הוא מלאך, אבל הוא צחק עליי ואמר לי
שבמקום הזה אין מלאכים, רק שוטרים מניאקים שמוציאים לך דוחות
על כל שטות. איך שהוא אמר את זה, פתאום צץ לו משום מקום שוטר
עם מדים אדומים. הזקן התחיל לצעוק עליו אבל השוטר אמר שהוא
בכלל בא בקשר אליי.  

מוות יפה ומוות מכוער

השוטר אמר שמישהו מחפש אותי, ושהוא נעצר על הפרת סדר כי הוא
צרח את השם שלי במשך חצי שעה. ניסיתי לחשוב מי היה מגיע למקום
הזה, ישר חשבתי על החברים שלי, זיו ועודד. אבל אז הגעתי למסקנה
שאין סיכוי שהחברים שלי פה. עודד נהרג למען המדינה, זה מוות
שנחשב מוות יפה וראוי, ואיפה שהוא לא יהיה עכשיו, זה בטוח יותר
טוב מהחור המחורבן הזה, מהמדינת משטרה הזאת. זיו התאבד שנה
אחרי המוות של עודד, שזה גם יפה, כי במכתב ההתאבדות שהשאיר הוא
כתב שהוא הולך לפגוש את עודד. ורק אני מתי באיזו תאונת דרכים
בכלל לא מרגשת בצומת פולג.

ניסים

באיזה שהוא שלב בדרך לשם התחלתי לחשוב שאולי בכל זאת זה זיו.
מתאים לו לעשות שטויות כאלה, כמו לצרוח את השם שלי במשך חצי
שעה. אבל כשהשוטר הצביע על גבר קירח ומבוגר, ראיתי שזה ניסים.
בכלל לא ידעתי שהוא מת. ניסים ישר שאל מה שלום אבא (הם היו
חברים טובים במילואים), וסיפר לי שאחרי שירד לארה"ב הוא הורשע
שם באונס והפלילו אותו גם על רצח והוציאו אותו להורג. הוא צחק
ואמר שזה בכלל לא כאב, ואפילו הראה לי את הסימן ביד שלו
מהזריקה.
שאלתי אותו למה הוא רצה להיפגש אתי, והוא אמר שהוא רק רצה קצת
להתעדכן במה שקורה בארץ בכלל ובמשפחה בפרט, כי אני רק מתי והוא
פה כבר חצי שנה. הוא שאל אם אבא פתח כבר את המשרד שרצה, ואם יש
כבר שלום עם הפלשתינאים. אחר כך הוא התעניין אם כבר שכרתי דירה
והציע שאעבור לגור אתו. ויתרתי בגועל. תמיד ידעתי שהוא יגמור
עם  הרשעה על אונס.

סליחה

למחרת השגתי דירה. לא משהו, די קטנה וגם יקרה. כמו בתל אביב.
אבל העיקר שיהיה לי איפה לגור. בדירה הייתה פינה אחת, בין
המטבח לסלון, שהיה כתוב בה על הקיר באדום "מצטער", ועוד
בעברית. זה הזכיר לי את מכתב ההתאבדות של זיו, את הסליחה שביקש
ממני.
חוץ מהכתם הכל היה סביר. המטבח היה קצת קטן אבל היו עליו
חרסינות עם ציורים כאלה, כמו שהיו לי בבית, בכדור הארץ. אז קצת
בכיתי.

סימן מיוחד

מישהו דפק בדלת. זה היה האיש שגנבו לו את הגיטרה. הוא החזיר לי
את הגיטרה ואמר שהתבלבל, שהיה לו סימן מיוחד על הגיטרה ושבזאת
אין. הוא התנצל בלי הפסקה והוא באמת נראה מסוג האנשים האלה
שמתנצלים על כל דבר.
נתתי לו להיכנס וישבנו בסלון, בדיוק מול הכתם הזה, של
ה"מצטער".

Imagine

אחרי כמה שבועות, אני והאיש שגנבו לו את הגיטרה הפכנו לידידים
טובים והוא עבר לגור אתי. כל ערב היינו מנגנים, פעם אני ופעם
הוא, ותמיד הייתי מבקשת ממנו שינגן לי את "Imagine" כי זה
הזכיר לי את זיו. אחרי זה תמיד הייתי קצת עצובה, והאיש שגנבו
לו את הגיטרה תמיד היה מנגן לי דברים שמחים, כי הוא לא אהב את
זה שהייתי עצובה.

עודד (הסליחה שכבר לא תעזור)

ואז יום אחד הוא שאל אותי על הכתם הזה, של ה"מצטער". התחלתי
להמציא לו תירוצים, אמרתי לו שבטעות נשפך לי קטשופ וכל מיני
דברים כאלה, אבל הוא לא האמין. אני בכלל לא יודעת למה המצאתי
תירוצים. בכלל לא אני עשיתי את הכתם הזה. זה היה ככה כשהגעתי
לבית.
האיש שגנבו לו את הגיטרה נגע בכתם. פתאום הוא התיישב על הספה
והתחיל לבכות. הוא סיפר לי שהוא בן אדם רע, ממש רע, ושהוא גרם
פעם למוות של מישהו. הוא סיפר בהיסטריה שהוא היה פעם מפקד
בצבא, לא ממש בכיר אבל בכל זאת מפקד, ושהוא שלח חייל שלו למקום
שהוא בעצמו היה אמור ללכת אליו, ושהחייל הזה נהרג. הוא בכה
בהיסטריה. ידעתי שהוא מדבר על עודד, אבל לא אמרתי לו שהכרתי את
החייל. רק חיבקתי אותו, נישקתי אותו, ניגבתי לו את הדמעות
ואמרתי לו שהוא לא בן אדם רע, שהוא לא יכל לדעת.

זיו

בבוקר נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. האיש שגנבו לו את הגיטרה
ואני היינו מחובקים על הספה בסלון. קמנו בבהלה.
זה היה זיו.
הוא התחיל לצעוק על האיש שגנבו לו את הגיטרה, על איך הוא מעז?
גם גונב לי את הגיטרה וגם "גונב" אותי ממנו, מזיו. את הכל הוא
שמע מניסים. בין לבין הצעקות שלו הוא סיפר לי שביקש לעבור לפה
כששמע שמתי, כי עודד לא צריך אותו. עודד חזק, אפילו המוות שלו
היה גבורה. ואז הוא המשיך לצעוק על האיש שגנבו לו את הגיטרה,
שהוא הרג את עודד.
זיו הוציא סכין, את הסכין שאתה התאבד, ודקר את האיש שגנבו לו
את הגיטרה. האיש שגנבו לו את הגיטרה קפץ על זיו וניסה לפגוע בו
עם הסכין.
שניהם נדקרו כל כך הרבה פעמים שבסוף שניהם שכבו על הרצפה
מתים.
אמרו לי שאנשים שמתים בגיהנום מגיעים למקום הרבה יותר גרוע,
שלעומתו הגיהנום הוא גן עדן.
אותי העבירו לאגף של עודד. ביקשתי במיוחד, ואישרו לי את הבקשה.
הדבר היחיד שעשיתי בחיים שהיה מספיק גרוע כדי להביא אותי
לגיהנום, היה ששכבתי עם זיו שעודד ואני היינו עדיין חברים,
לפני שזיו ואני הפכנו רשמית לחברים. ואם עודד סלח לנו, אז מי
שם למעלה יכול להתערב? חשבתי שהשוטרים מהגיהנום יעשו לי בעיות,
אבל הם העבירו אותי אגף די בקלות.
עודד חזק, וגם אופטימי, ואני הייתי חייבת להמשיך הלאה, לנצח.
אבל אני בחיים לא אשכח את התמונה הזאת, של זיו והאיש שגנבו לו
את הגיטרה שוכבים על הרצפה מדממים, מתחת לכתם הזה של ה"מצטער".