נמאס לי. פשוט קמתי והלכתי. לא מכירה את הדרך הזאת, לא אכפת לי
להאבד או  להאנס או להאכל ע"י עדר של צבועים מזילי ריר. רק
להתרחק ממנה, רחוק יותר, אל תוך החושך.
לא רע לי עם זה בכלל, שלמה עם עצמי - בערך, לא אכפת לי שהיא לא
יודעת למה עזבתי או מה עשתה שפגע בי. לא אכפת לי שכאב בכתף. לא
אכפת לי שרציתי לבכות, וגם לא שהדמעות לא יצאו.
גם ככה אני לא יכולה להרגיש. לא יכולה לאהוב כמו פעם, או
לשנוא. לא יכולה לכאוב, לבכות, להתכסות בשקט הזה שלי, שאתם לא
יכולים להבין - כמו פעם.
אני חושבת שאני עומדת למות.נפשית, פיזית.. שיהיה. אותו דבר.
האחד כואב יותר. לא להם. להם כלום לא יכאיב. לא כשזה קשור
אליי. למותי. לסכין שמתחת לספר של אתגר קרת, סנטימטרים ספורים
ממני. לחתכים שהיא יוצרת.



12.12.2002
21:14