ישבתי עם השמש על כוס קפה... בחרנו מקום קטן, שקט, כי השמש
רצתה לדבר...
"לדבר על מה?" שאלתי.
"בכלל... על החיים..." ענתה.

השמש הביטה בי מבעד למשקפי האוקלי החדשות שלה. ידעתי שהן חדשות
כי הן נצצו לאורה. דמעת אש אדומה זלגה במורד לחייה. רציתי
לשלוח יד ולמחותה אבל פחדתי להכוות.
ישבנו ושתקנו. אני שתקתי כי לא ידעתי איך מדברים עם שמש והשמש
שתקה.... כנראה בגלל שהיא לא רגילה לדבר... או פשוט בגלל שהיתה
עסוקה בחימום הספל שהספיק בינתיים להתקרר.
לא היה לי נעים לזרז אותה למרות שכבר הפכתי אדמומי והרגשתי את
צריבת הקרינה מהחשיפה הממושכת... איך לא חשבתי למרוח קרם?
לבסוף לקחה נשימה עמוקה, כזו שגורמת לעננים להתקרב ולהסתיר
אותה והתחילה.

"מצטערת שנתתי לך כזו התראה קצרה, פשוט הייתי חייבת כבר לפרוק
את המטען הזה... הייתי חייבת לדבר... ואיתך זה נראה הכי טבעי
בעולם"
קול מוזר יש לה, לשמש. לא בדיוק אנושי ולא בדיוק אלוהי... משהו
בין קול יומיומי של חברים לבין הדים רועמים של מלך היקום. שמתי
לב גם שלפעמים הוא קופץ, כמו נער מתבגר שקולו מתחלף. בהתחלה
חשבתי שהיא מזיפת את הקפיצות האלו, הרי השמש בת מליוני שנים-
כיצד רק עכשיו מתחלף לה הקול? אבל כפי שהבנתי מהר מאוד: אצל
השמש שום דבר לא מזויף...

"זה לא פשוט, אתה יודע? זה לא פשוט בכלל להיות שמש... "
"מה כבר יכול להיות כל כך קשה? את זורחת, שטה במסלול קבוע
ושוקעת. מה כבר יכול להיות מסובך?" שאלתי ובאותו רגע
התחרטתי... ראיתי איך פניה של השמש מצהיבות ומאדימות לסירוגין
וידעתי שתיכף תתחולל סערה.

"יושבת אני ממעל... משקיפה על עולמכם-עולמי ולבי כואב כואב...
מביטה אני פנימה אל ליבכם, בוחנת את מוסר כליותיכם ויודעת...
ומבינה כל כך... ולא מצליחה להעביר אליכם את המסר.
ילדים שלי אהובים, כמה הייתי רוצה לחבק כל אחד ואחד מכם בקרני,
לחמם אתכם ולהפשיר את מעטה הקרח שגידלתם סביבכם. אך אתם...
אינכם מוכנים להתחמם, אתם מעדיפים להסתתר מקרני... כפי שאתם
מתחבאים מכל גילוי של אהבה...
זאת לא אשמתכם, אני יודעת, שנים של מחקר הינדסו אתכם למבנה
עצמאי כל כך, זה שלא צריך עזרה מאיש, שלא מבקש כלום, שלא מושיט
יד. כל כך נבהלתם מתרבות העדר שהפכתם לתרבות האמבה- כל אחד מכם
הוא יצור חד תאי שחי לבד... מצליח לבד... בוכה לבד...

כל בוקר אני מתעוררת ראשונה, מוכנה להקיץ כל אחד ואחד מכם,
לגרום לו לפקוח את עיניו... אך אתם מעדיפים לחיות בעיניים
עצומות, שלא לראות את הזוועות שנוצרות בטעות... שנוצרות פשוט
משום שעיניכם עצומות...

נעה במסלול קבוע מראש... יודעת שאם אסטה ממנו ולו רק לשניה,
יחרב עליכם עולמכם ואני, שלא כמוכם, אעשה הכל כדי שעולמנו לא
יפגע. אך לפעמים מתחשק לי לסטות רק מעט ימינה או שמאלה, מן
שינוי לא מורגש, אך כזה שיגרום לכם להזדעזע ולבחון שוב את
מסלול חייכם... שכן המסלול שאתם נעים בו אינו קבוע, אתם יכולים
לשנותו יום יום ושעה שעה אם רק תשכילו להתעורר...
שנים על גבי שנים אני מתבוננת בכם ממעל, רואה את השינויים
שעוברים עליכם מבלי שבעצם ישתנה דבר... את הפער ההולך וגדל בין
צעקות האופנה לשתיקות שאתם שופכים ליומניכם... רואה את השמחה
שנשקפת מחלונותיכם- ומי שלא ראה את שמחת העולם המערבי, לא ראה
שמחה מימיו- ויודעת להבדיל בין שמחה זו לצער הלבן שבין ברושי
בית הקברות.
בוכה איתכם בכל פעם מחדש... בכל פעם שנולד תינוק עצום עיניים,
בכל פעם שאתם אוהבים בעיניים כבויות, בכל פעם שאתם מקשיבים
מנומנמים לסיפור חיים קורע לב, בכל פעם שאתם מלטפים ראשו של
כלב בלי לראות אותו, בכל פעם שאתם מחתלים תינוק ולא מביטים
בעיניו... בוכה איתכם, בוכה אתכם, בוכה עליכם...

שוקעת לי כל ערב... שוקעת בעצבות, בדכדוך אין סופי שאפילו מי
הים לא מצליחים להרגיע.... יודעת שעבר עוד יום שבו לא שיניתי
דבר... והעולם כמנהגו נוהג..."


מספר דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי לבד... אלמלא מכבי האש שכיבו
את להבות שולחן בית הקפה שבו ישבתי, הייתי בטוח שחלמתי הכל...