[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחף סיגל
/
ואני נשרפתי בהלוויה.

כיוונתי ת'שעון  ל 17:00 . משום מה קמתי בחמש וחצי. אולי
כיביתי וכיוונתי שוב. קמתי בחמש וחצי, התיישבתי בספה שעליה
נרדמתי וניסיתי להבין מחדש איזה יום היום.
"את באה איתי או לא?, צריך להתחיל לזוז...."
" כן, נראה לי שאני באה.... זה לנסוע הרבה? יש לי זמן להתקלח?"
החזרתי.
"לא אין זמן, גם ככה התעוררת מאוחר."
אמא מזכירה איזה יום היום. טוב שיש אמהות בשביל זה, כמו לוח
מודעות. אבל משוכלל, עם התרעות וצפצופים ומצפון.
אז החלפתי חולצה, כחול, לא כהה מדי, בהיר, גופייה, בלי חזייה.
עדיין לא התעוררתי ממש מהשינה. בחזרה לאמא.
"זה מכובד?" אני שואלת.
" כן זה בסדר, שימי נעליים". אני נועלת סנדלים.
" מה עם זה? זה בסדר? סנדלים?"
"כן , כן סנדלים זה בסדר, לקחתי מים. לקחת לך טישיו?"
" נמצא כבר. בואי נזוז... רגע! משקפי שמש!"   זה חשוב
בהלוויות,חשבתי. מנסיון.

לא ידעתי למה לצפות בהלוויה הזו. הלוויה של ילד, בן חמש, באיזה
ארון יכניסו אותו? הייתי בהלוויה של סבאים, של אבאים, לא של
הורים שמאבדים תינוק. תינוק שאפילו אני חייתי פי שלוש שנים
ממנו ויותר.
לא יודעת למה בחרתי לנסוע עם אמא , גם ככה לא היה לי מצב רוח
טוב באותו יום. לא ממש הכרתי את המשפחה האבלה. קרובי משפחה
רחוקים. שפוגשים מידי פעם. אבל מזהים בפרצוף. היו להם ילד
וילדה. הילד נפל במוסך או משהו כזה, הוא נהרג, נפטר מפגיעה
במוח, בצקת או משהו.
לאחותו קוראים עינב, היא גדולה ממנו בשנתיים, בת שבע בערך.
באוטו דיברנו על זה. בשנה האחרונה הייתי בהרבה הלוויות, יותר
ממה שמגיע לילדה בת 17 להיות. אבל בעצם מי אני שאדבר? ילדת
שמנת שכמותי שלא ידעה כאב מהו בחייה. אנשים שעברו טרגדיות,
שכאבו את קרוביהם, להם יש זכות להתלונן על המצואתם בהלוויה.

את סוף הנסיעה העברנו בשתיקה. השתלבנו בסוף שיירת המכוניות
שהובילו לבית העלמין. היה חם בחוץ, אמא הכריזה על 40 מעלות לפי
מד החום שמחוץ לאוטו. לא הייתה הרגשה של עצב, המכוניות הגיעו ל
60-70 קמ"ש והשמש זרחה במלוא עצמתה כאילו שלא ידעה שהורים פה
בוכים, ורצתה לייבש את דמעותיהם.

פתחתי את הדלת של האוטו, פשפשתי בתא הכפפות והוצאתי חבילת
טישיו  מדובללת, אמא סחבה את המימייה, מספר צעדים מהאוטו
והתחלתי להבין בתוך איזו שממה אנחנו נמצאים.
" איזה מדבר"     "למה קוברים פה אנשים? מי מגיע לפה?"
השאלה ענתה על עצמה כי מעבר לגבעה החולית שעליה טיפסנו חיכו
כשלושים אנשים, מתחת לעץ שיטה.
"איפה הבית קברות פה בכלל?"
המשכנו ללכת, נעצרנו בין האנשים, עקבתי אחרי המבט של אמא
וראיתי תלולית עפר, מאחוריה הסתתרה אפילה. בור של קבר, לא שמתי
לב שנעמדתי לידו ונרתעתי. הלכתי לחפש מישהו מוכר מהמשפחה.
 בכל אופן- הלכתי לחפש משהו. התרחקתי מכל האנשים ובהיתי.
מה אני עושה פה? לעזעזל... מה אני עושה פה?
גל של חול ענה לי בתשובה וכיסה את משקפי בשכבה דקה של אבק.
פתאום התחלתי להבחין ברוח המאובקת, בזיעה שכיסתה את צווארי
ופניי.
חיכינו קצת , רבע שעה אולי. לבסוף הגיעה המשפחה.
האבא והאמא, צעירים. האחות -עינב- קטנה כזאת, אפילו יותר
משהייתה, מבולבלת.  הסבתא. ואחות האם- הדודה - היא שהפליאה
אותי, היא הייתה בת גילי, קצת פחות, חמש עשרה, שש עשרה. הרגשתי
הקלה. לפחות ההלויות שאני הולכת אליהן בגילי הן לא של אנשים
שקרובים אליי. לא שלי. נשמתי לרווחה.
גששתי אחרי המימייה של אמא, קרח מתוך הבקבוק נגע בשפתיי בזמן
ששתיתי. מיהרתי לסגור את הפקק ולהתקרב אל הקבר.

הביאו את הילד בלי ארון. רק עם בד שחור עוטף אותו. מונח על קרש
עץ עם ידיות נשיאה, כמו לחם שתפח,ולוקחים אותו אל התנור. ידעתי
שהילד הזה כבר יפסיק לתפוח, אבל הרגשתי באמת בתוך תנור. היה חם
ודביק.
זה היה מוזר, לראות מישהו מכוסה בשמיכה, אבל לא נושם. קשה למוח
אנושי לתפוס מה הוא רואה, זה לא חפץ, או חבילת סדינים. זה גוף
כמו שלי, עכשיו, רק לא, רק מת. רק בן חמש.
חיפשתי בעיני את המשפחה מתמקמת ליד הקבר הפתוח, הגופה הורדה
לאט, הרבי מלמל משהו, האבא הקריא איזו תפילה. ההורים לא בכו.
חזרתי ב"אמן" במקומות הנכונים ומשם כבר איבדתי את מהלך הטקס.
אם אפשר היה לקרוא לכך בכלל טקס.  הסתכלתי למעלה, לשמיים,
לקוות לראות איזו הילה עולה, אולי משב רוח, עלה נושר שיבשר
שנשמת הילד, התקבלה בעולם אחר. אבל כל מה שקיבלתי הייתה קריצת
השמש הלוהטת על לחיי. נשמתי בכבדות. רציתי את אלוהים באותו רגע
כמו שאני רוצה אותו לעיתים נדירות ביותר.
רציתי אותו כל כך. אמרתי את התפילה היחידה שאני יודעת.
" שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד"
אנשים הבחינו במלמולי, הפסקתי. בהיתי בגברים שהתחילו להעמיס
חול ועפר ואבנים על אותו ילד קטן. הרעש היה בלתי נסבל. כמה
חול, כמה חול ילד צריך. רק ילד. התחלתי לבכות. זה היה כל כך
נורא. הרגשתי שאני מתכסה בחול, וכבד לי, ואני לא מצליחה
לנשום.
" הם הורגים את הילד" רציתי לצרוח אבל אל היה לי אויר.
פרצופים,  המוני פרצופים ניבטים אליי מסביב לקבר.
"מה אני עושה פה? מה אנחנו עושים פה?"   עניתי לעצמי:
אנחנו חולקים כבוד אחרון למת.
איזה בולשיט, איפה הכבוד בשלושה גברים שדורכים עלייך ושופכים
חול כמו איזה בהמות, כמו שופלים באתר בנייה.
" שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד"
מישהו קורא אל מלא רחמים. חברה קרובה של המשפחה יבבה בקול
צורמני שאלוהים אינו מרחם על ילדי הגן.
ואז עלתה אחותה של האמא, הדודה. היא בכתה.
היא בכתה על השאלות ששאל אותה האחיין שלה, על החיוכים שהוא לא
יחייך, על הצחוק שהוא לא יישאף, היא גם אמרה "שמע ישראל". היא
גם לא ידעה מה להגיד. וחזרה לעמוד ליד המשפחה בשחורים.

נגמר הטקס, תודה לאל. הוא שמע את ישראל, לפחות אותי.
הנחתי ורד, חיבקתי את הנערה, את שאר המשפחה לא ממש הכרתי.
שאלתי אם היא בסדר. כמו שחשבתי שהייתי רוצה שיישאלו אותי אם
היו מכסים אותי בחול.
לא נשארנו שם הרבה, היה חם מידי.
בדרך חזרה הביתה ישבתי במושב האחורי. הייתי צריכה להיות קצת
לבד. הייתי צריכה להישאר במדבר להתבודד לי. אבל העדפתי להתבודד
עם מיזוג. הייתה לי סחרחורת ושפתיי היו יבשות וסדוקות. ליקקתי
אותן ושתיתי עוד משארית המים בבקבוק.

כשהגענו הביתה פניתי אל החדר שלי, כשעברתי מול המראה גיליתי את
גודל האסון. חוץ מהאבק הדק שכיסה את מרבית גופי, הייתי צלויה.
אדומה וצלויה. כל כתפיי  הוכו בחום השמש, וגם לחיי. נגעתי קלות
בעור השרוף ונרתעתי.
נכנסתי להתקלח וכל שנייה החלשתי את חם המים עוד ועוד, הכאב היה
בלתי נסבל.
כשיצאתי מהמקלחת נשכבתי במיטה וחשבתי,
ההורים איבדו ילד ואני נשרפתי בהלוויה. כל אחד מקבל קצת כאב.
אני עוד יקבל את שלי בגדול, רק אלוהים, תן לי עוד כמה שנים.
נרדמתי כשדמעה אחת זולגת לי על השפתיים, טעמתי אותה ועצמתי את
עיניי.

התעוררתי ברבע לשתיים עשרה בלילה, אמא עדיין הייתה ערה,
התיישבתי לידה על הספה בסלון.
" אותי אני לא רוצה שתקברו ככה".
"איך?" היא שואלת.
" עם מלא אנשים ומעדר." " אותי אתם תשרפו ותפזרו מעל הים, או
שתשמרו בכד למזכרת"
אמא שלי צחקה ואמרה שהיא מעדיפה לחשוב שהילדים יגידו "קדיש" על
ההורים ולא להיפך... ככה הטבע אמור לרצות...
" קדיש" נזכרתי, קדיש, עכשיו אני יודעת מה צריך להגיד
בהלוויות. "קדיש" אמרתי בלב.
"אמא", אמרתי לה, " נשרפתי בהלוויה,"  "כל אחד מקבל את מה שהוא
צריך בחיים, מנה של כאב ומנה של אהבה"
" אני עוד יקבל את הכאב שלי בשנים, ואם אתם תהיו בחיים כשזה
יקרה, אם זה יהיה בקרוב, אז אני רוצה לפחות לקבל את האהבה
שלי..."
אמא חיבקה אותי ונישקה על המצח. כשהיא נגעה לי בכתפיים זה לא
כאב. אולי בשביל זה יש אמא.
הבנתי שאם אני ימות הם לא ישרפו אותי,
                                                         
הם לא יוכלו.
                             ההלוויה שלי תהיה גם עצובה.
        ואולי איזה קרובה רחוקה תישרף בה, מהשמש שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר גם לפרסם
פה את הדף יוצר
שלי ?

ואם כבר, אז
אפשר לפרסם בדף
יוצר סלוגנים ?


רק תהיתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחף סיגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה