זה היה יום קר. גשם חזק ירד בחוץ, ברקים ואחריהם רעמים חזקים.
יצאתי מהבית, עטופה במעיל גדול. עדיין היה לי קר, אבל הקור הזה
לא השתווה אפילו טיפה לקור ששרר בליבי. ידעתי שברגע שאגיע לשם,
שוב יחזרו הזיכרונות. הדמעות ששמרתי בתוכי שנה שלמה, יזרמו
פתאום בלי שארגיש אפילו. נכנסתי למכונית והפעלתי את החימום. זה
לא עזר, עדיין קר לי.
התנעתי את האוטו, והתחלתי לנסוע למקום היחידי בו הרגשתי שלמה.
איתו.
לאחר דקות אחדות של נסיעה הגעתי. החנתי את האוטו וצעדתי לעבר
הכניסה כשבידי הפרחים שהבאתי מהחנות. נזכרתי שוב ברגע ההוא
לפני שנה. הוריו של עידן עוברים בשער הזה בדיוק. אבא שלו
מאופק, מנסה להיות חזק בשביל אשתו והילדים. אמא שלו מתמוטטת.
היא בוכה, צועקת, מדוכאת.
מיהרתי לעבר הקבר של עידן. הגשם נחלש, אך הוא עדיין ירד והרטיב
אותי. לא היה לי אכפת. הייתי שקועה בזיכרונות שלי. הנה זה,
עידן רשף.
עומדת, מסתכלת. שנה עברה, שנה. והפצע, הוא לא מתאחה. הוא עדיין
כואב ונראה כאילו לא ירפא לעולם. היינו כל כך טיפשים, חשבתי
לעצמי. ילדים קטנים וטיפשים, שלא יודעים כלום על העולם.
תמימים. אילו דן לא היה שותה באותו לילה.. הכל יכול היה להיות
בסדר.  
חשבנו שכל עוד נהיה יחד הכל יסתדר. שנוכל להתגבר על הכל.. איזו
טיפשות. מי היה מאמין שעידן יסיים את חייו בצורה כה טראגית?
יומיים אחרי התאונה היה לנו חצי שנה יחד.. לא חשבתי לרגע שאני
אבלה את החצי שנה
שלנו בבית שלך יושבת עלייך שבעה.
הנחתי את הפרחים על הקבר. דמעותיי התערבבו עם הגשם, אבל היה קל
מאוד להבחין ביניהם. הדמעות שלי היו מרות, מרות מהכאב. הגשם
פסק והשמש יצאה, שוטפת את העולם בקרניה היפייפיות.
את השמש הפנימית שלי לא ראיתי הרבה זמן. מזה שנה אני מטופלת על
ידי פסיכולוג, וכלום לא עוזר.
עידן שלי, חשבנו שיחד ננצח את כולם.. שהאהבה שלנו תשרוד את
הכל.. אבל כל כך טעינו.
אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, במרפסת במסיבה של גל. היית
כל כך מתוק! נישקת אותי בעדינות, ודרך הנשיקה שלך ידעתי מה אתה
באמת מרגיש. אני יודעת ללא ספק שהאהבה שלנו הייתה אמיתית..
ואני כל כך מצטערת שלא יכולתי להגיד לך בפעם האחרונה, לפני
שעזבת-
שאני אוהבת אותך..

שנה לפני

"הלו?"
"שלום לך נסיכה!"
"עידנוש! מה קורה מאמי?"
"רציתי לשאול אותך אם בראש שלך לבוא היום למסיבה בדום. אני
יודעת שאת לומדת לבגרות באזרחות, אבל חשבתי שאולי בכל זאת תרצי
לבוא.."
"תודה ששאלת, אבל אני באמת לומדת.. אתה יודע שאני חייבת
לחרוש.. עם מי אתה הולך?"
"עם דן ניר וסיון.. את בטוחה שאת לא רוצה לבוא? ממש רציתי
שתהיי שם.."
"אני מצטערת מאמי.. אני באמת לא יכולה אתה יודע שאני רוצה
לבוא.."
"כן אני יודע.. טוב נו, אני במילא אראה אותך מחר..
אז זוכרת שאנחנו הולכים לסרט מחר נכון?"
"כן בטח שאני זוכרת.. טוב נשמה אני חוזרת ללימודים שלי.. אני
מתגעגעת אלייך! אני לא יודעת אם אני אצליח לחכות עד מחר.."
"גם אני מתגעגע אלייך.. אני אראה אותך מחר.. ביי נסיכה, אני
אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך!"
ניתקתי את הטלפון, עם חיוך ענק על השפתיים. אני כל כך אוהבת
אותו, חשבתי לעצמי. ואני יודעת שהוא אוהב אותי. הרגשתי כל כך
שלמה, מאושרת. אז נכון, הלימודים לא היו משהו, והחברות שלי
ואני התרחקנו לאחרונה, אבל יש לי את עידן, והוא כל מה שהייתי
צריכה. חזרתי ללימודים. בקושי הצלחתי להתרכז, כל הזמן חשבתי
עליו. כל כך רציתי לנשק אותו, להרגיש אותו. לרגע התחרטתי שלא
הלכתי איתו. הלימודים יכולים לחכות, עידן יותר חשוב. אבל לא
יכולתי לעשות כלום עכשיו, ממילא לא הייתי מספיקה להתכונן.



יותר מאוחר

צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. מה השעה? מילמלתי לעצמי.
הסתכלתי על השעון, 4 לפנות בוקר.
מי מתקשר בשעה כזו?! עניתי לפלאפון.
"הלו?"
"נטלי? זאת סיון.."
סיון גימגמה. היא בכתה. היא הייתה היסטרית.
קמתי מהמיטה בבהלה.
"סיון.. מה קרה?!"
"אנחנו.. הייתה לנו תאונה.. עידן.. הוא.."
"מה?! מה קרה לעידן?! תעני לי!!!"
"נטלי, הוא במצב קשה.. הוא במחלקת טיפול נמרץ.."
"מה?!" לא הצלחתי לעכל מה שהיא אמרה לי. עידן שלי? במצב קשה?
"כן.. אנחנו.. דן.. הוא שתה.. וכשחזרנו.. התנגשנו.. ו.." היא
פרצה בבכי.
"מה קרה עם כולם?! תגידי לי!!!"
"ניר ועידן.. הם נפצעו קשה.. ודן שנהג.. הוא בסדר.. נפצע
קל.."
לא הצלחתי לקלוט את מה שהיא אומרת לי. לא הבנתי. לא רציתי
להבין.
"מה איתך? את בסדר?!"
"כן אני בסדר.. נטלי.. את לא ראית.. כל הדם הזה.. אלוהים
ישמור.." היא בכתה.
"איפה את?"
"בבלינסון.."
"אני באה."

מאותו הרגע שנכנסתי לבית החולים חיי השתנו. סיון רצה אלי
וחיבקה אותי. העיניים שלה היו אדומות. היא נראתה נורא. על מצחה
ניצב פלסטר גדול מכסה פצע מדמם.
"נטלי.. עידן.. הוא כבר לא כאן."
הרגשתי כאילו הלב שלי מתנפץ בקרבי. רגליי כשלו, והתיישבתי על
הרצפה.
הוא הלך לי. המשיך לעולם הבא, בלעדיי.
לא הצלחתי להבין. העובדה שעידן מת הדהדה בראשי, אבל לא הצלחתי
להבין מה זה אומר.
זה לא היה נראה לי הגיוני. אפילו לא בכיתי, כי לא הבנתי את מה
שקרה. הכל קרה כל כך מהר..
כל הזמן שיחזרתי בראשי את מה שסיון אמרה לי כשסיפרה לי על
התאונה.


"שמעתי את חריקת הבלמים בחוזקה. צרחות מקפיאות דמים, התנגשות
חזקה ואז.. שקט."


עכשיו סוף סוף עיכלתי את זה.
זהו- הכל נגמר..