מיגל היה פועל פשוט שעבד במכרה ברזל ממש ליד העיר סאו פאולו
שבברזיל.
הייתה לו דירה שהוא חלק עם עוד שמונה אנשים, כמה טלאי בדים
שהצליחו להסתיר את הנדרש ומספיק מזון על השולחן בארוחת הערב
בשביל לא לגווע ברעב, והכל כמובן בנדיבות הפטרון, דון חוזה.
למיגל היה גם ספר עב כרס ומאובק שתמיד הניח למרגלות מיטתו
אכולה הפשפשים, ושהיה נושא אותו עימו בימי ראשון לכנסייה.
בבקרים, לפני שהשמש החלה מבצבצת מן ההרים היה מיגל מקיץ משנתו
כמו דקרוהו במחט, ומיד מתארגן ויוצא לעבוד, עוד לפני שראשון
התרנגולים קרא. הדרך אל המכרה היתה קצרה אך משעממת להפליא
וחצתה ארבעה שדות קפה וחלקה נכבדה של צמחי דטורה לא חוקיים.
אפשר ממש לראות את צלליתו, גבר חסון, כבן 31, עומד בינות סמי
הזיה, בעוד השמש מגיחה מאחוריו והופכת אותו לצלם דמות שחורה
הרחק הרחק מכאן.
מיגל היה איש פשוט בלי הרבה שאיפות, אתם יודעים, מהסוג שאף פעם
לא מדברים עליהם כי הם משעממים מדי.
לא היה לו שום כשרון מיוחד או ייחוד מסוג כלשהו.
אפילו אמו אמרה לו פעם (לפני שנפטרה מדיזנטריה שהסתבכה
נוראות): "מיגלוש, אתה בחור חמוד, לא מבריק במיוחד, לא יפה
במיוחד, בעצם בכלל לא מיוחד. אולי  תעזוב כבר את השטויות האלו
על להיות סופר ותלך לעבוד עם אחיך במכרה?"
אז מיגל פנה לאחיו שסידר לו עבודה במכרה הסמוך. 11 שעות ביום
בלי הפסקות של חציבה ועוד שעתיים של מיון אבנים. בלילות הקרים
היו מתאספים סביבו על משקה מטה חם במיוחד כמה מהחוצבים והוא
היה מספר להם סיפורים מצחיקים שקרא פעם בספר וחלק היה ממציא
בעצמו. הם לא ידעו לקרוא.