כולם הכירו אותה אבל אף אחד לא הכיר אותה טוב מידיי,
מלבדה..., הן היו החברות הכי טובות, הן היו שכנות, הן היו
מדברות כל היום בטלפון, הן היו הולכות יחד לכל המקומות, תמיד
קינאו בהן שהן חברות כל כך טובות...
אפילו אני, לפעמים אפילו
חשבו שהן תאומות.
לה שיער חלק ולחברה מתולתל, היא גבוהה החברה לא, היא כבר לא
ביישנית והחברה כמוה...
ככה הפרידו בניהן, זו הייתה נראית חברות ממש אמיתית עד שיום
אחד לעיני כולם זה התנפץ.
זה היה כשכבר סיימנו ללמוד - לפני הגיוס, אני זוכר את התקופה
הזו, תקופה נחמדה יוצאים כמעט כל יום, נהנים, מבלים ומכירים
אנשים חדשים.
היא הרגישה שהן התרחקו, היא יצאה והחברה אף פעם לא רצתה לצאת,
היא התחברה לעוד אנשים והחברה אף פעם לא רצתה להתחבר, וזה הציק
לה שהמצב נהייה ככה באמת שזה הציק לה, אבל בפעם הראשונה בחייה
היא לא יכלה לפצות את פיה בפניה, בפני החברה שהכירה אותה טוב
מכל.
היה לה יום הולדת אז היא אמרה לכל החברים "עכשיו נעשה מעין
משחק, תגידו לי את כל הדברים שמפריעים לכם בי ואני אנסה לתקן
אותם אתם יודעים, לרגל יום ההולדת" אף אחד לא דיבר - מלבד אותה
חברה. אף אחד לא פצה פיו - מלבד אותה חברה. כולם חשבו שהיא
הייתה בסדר - מלבד אותה החברה...
ה"חברה" אמרה שהיא כבר לא אותה בר, אמרה שהיא זרה, אמרה שהיא
מנצלת אותה בשביל הרכב אמרה ואמרה ואמרה, יותר מידי לטעמי.
כולם היו די המומים, בכל זאת הן היו החברות הכי טובות כבר מספר
שנים ועכשיו לבוא ולהפיל על הנערה שרצתה בסה"כ להחזיר אליה את
החברה שלה, הנערה הצנומה והפגיעה הזאת דבר כזה, זה די מעליב.
במיוחד כיוון שכולם ידעו שזה לא היה נכון.
ראיתי אותה יושבת שם, היא הייתה יפה, שיער חלק גולש, כולם
הכירו אותה אבל אף אחד לא הכיר אותה טוב מידיי,
מלבדי...,
היא כבר לא הייתה כ"כ שקטה, ביישנית, צנומה, היא הייתה מצחיקה,
מתוקה וחביבה לכולם. היא בלטה בגלל הכל, בכל אופן בלטה לי,
ואני לעולם לא אפצה את פי.
