מעל ראשי, חוץ משמיים שחורים לא היה כלום. מה שהיה צריך להיות
ירח, לי לא נראה כלל וכלל כירח אלה סתם פס לבן על מפת כוכבים.
פה ושם היו נצנוצים קטנים של כוכבים שכאילו הקריצו לי שהכל
יהיה בסדר. מתחתיי היה דשא רך והיה לו ריח כל כך מתוק ונעים עד
כדי כך שהוא לגמרי לא התאים למצב רוחי. רוחי שמתעופפת לה עכשיו
אי שם בשחקים ומחפשת לה יעד מכל האפשרויות הבלתי נראות לנו,
לבני אדם האנושיים.
אני החלטתי ללכת אל הפארק הזה כרגיל, כמו בכל פעם שאני הולך
כאשר אני מרגיש שיש לי צורך בכך, או שפשוט בה לי להיות קצת
לבד. אם כבר לא זכיתי לאושר בשם אהבה אז אולי אני אזכה לאושר
בשם בדידות. זה כמו פירמידה הרוסה, לא פירמידה תקינה על בסיס
רחב וקדקודה אי שם בעננים, לא פירמידה הפוכה שעומדת על קדקודה
ובסיסה המקיף-כל מסתיר את השמיים, אלה פירמידה הרוסה שהורידו
את קדקודה ושמו מתחת לחלק שנשאר. למטה יוצא החלק הצר ביותר
דהיינו אדם בודד, באמצע החלק הרחב יותר דהיינו החברה הסובבת,
ולמעלה בפסגה, השניים, החיים, האהבה.
וכך משעות הערב המוקדמות אני יושב פארק על דשא שמעלה ריח של
חיים, וכל דאגותיי הם כל חיי, מתבונן על הכוכבים בתקווה שזה לא
שקר, ומשאלות אכן מתגשמות.
אני שכבתי על הדשא ועיניי היו סגורות כאשר הרגשתי לפתע שאיני
לבד, לידי התיישב עוד אדם שכנראה היה מיוסר לא פחות ממני,
והוציא הנחה מלאת כאב מצטבר עד כדי שפחדתי לפתוח את עיניי.
- ערב נעים היום. אמרתי.
- מה נעים ביום שכולו אכזבה, יום שכולו שחור, יום שכולו חסר
תקווה.
- אולי בגלל שזה קורה בחיים, אז חיינו אינם נשארים קבועים אלה
תמיד מלאי הפתעות. אמרתי.
- אם הפתעות שכאלה הייתי מעדיפה לחיות בלי ימי הולדת.
לראשונה מאז שהגיעה האורחת, פתחתי את העיניים שלי. היא ישבה עם
הגב אלי, שערותיה חומות וגולשות וידיה מסתירות את פניה ומנגבות
את הדמעות.  
- אז מה הסיפור שלך? שאלתי.
- אין שום סיפור.
- אז למה האופטימיות שלך כל כך אופטימית?
- ולמה אתה שואל? אתה עצמך נראה כאילו אין לך חיים, מה הסיפור
שלך?
- אכן אין לי חיים. אמרתי. - אבל אני שאלתי ראשון, ספרי את
סיפורך ואמלא אותך בסיפורי.
-  הוו, משורר אתה הה?
היא הסתובבה אלי וראיתי את פניה, עצמה היא היתה לבושה
בחגיגיות, בשמלת ערב וחולצה מהודרת, אפילו פרח קטן ואדום היה
מחובר אל חולצתה. את כל חגיגיותה מחקו שני פסים, פס ליד כל
עין, שהשאירו הדמעות יחד עם האיפור, שאף הוא היה כנראה מיועד
בשביל החגיגיות.
- היה לי היום יום הולדת. היא אמרה.
- מזל טוב... התחלתי להגיד.
- תחסוך ממני. אמרה. - הוא הבטיח שיבוא, אבל שכח.
- מי, חבר שלך? שאלתי.
- כן, הינו יחד שנתיים.
  היא תלשה את הפרח שהיה עליה וזרקה אותו הרחק מאתנו.
- היום היינו אמורים לצפות במפל של כוכבים. היא אמרה והסתכלה
על השמיים.
- אז מה קרה לו?
- מה קורה לכולם כמוהו? שאלה רטורית מן הסתם, כל הגברים אותו
דבר. אמרה.
- אז מה מביא אותך לפה? שאלתי?
- ומה מביא אותך לפה? שאלה.
  הבנתי למה היא רמזה, זה גם היה כתוב על מצחי באותיות קידוש
לבנה. ממש ככה, "זרקו אותי לגיהנום". אני ראיתי איך היא חייכה
אלי כשהיא הבינה שהבנתי למה היא רמזה.
- הסיפור שלי נגמר עוד לפני שהוא התחיל.
- היא לא נתנה לך אפילו צ'אנס?
- לא היה צורך בזה. אמרתי והרגשתי שאני עוד מעט אתחיל לבכות,
אז הסתובבתי ממנה וניגבתי מהר מאוד את עיניי.
- אתה בוכה?
- לא ... זה ... סתם ככה... אני אהבתי אותה שנה בסתר אם לא
יותר, כל הזמן אזרתי אומץ להתוודות, וכאשר התוודתי היה כבר
מאוחר מדי.
המשכנו לשבת ולהסתכל על השמיים, לא היו כלל עננים, ערב מושלם
לצפיה בעולמות המרוחקים והבלתי ידועים לנו. נזכרתי בכל אותה
השנה המרוחה על פני, בכל אותם הימים שבהם הוספתי אל לבי עוד
אומץ ועוד אומץ ועוד אומץ עד שכבר לא היה מספיק מקום בלב, וכל
האומץ התחיל להשפך החוצה. כל עוד היה בכמויות קטנות ומנות
מחושבות אז המצב היה תחת שליטתי. כאשר עברתי את הכמות המותרת,
המצב התחיל להדרדר, להתפורר, לקרוס ולסחוף עמו את כל המגיח
לפניו. אותו משפט הנשמע לאוזניים כביכול כמשפט תמים, הכיל
בתוכו עוצמה שיכולה לשתק את המוחות הגדולים ביותר בעולם ואת
הלבבות הרחבים ביותר על פני אדמות.
- על מה אתה חושב עכשיו? היא שאלה אותי.
- על כלום.
- תראה, כוכב נפל הרגע.
- איפה, לא ראיתי.
- הנה עוד אחד שם, אתה רואה, שם ליד אותו הכוכב הגדול שזוהר
כל הזמן.
- גם את זה לא ראיתי.
- לא נורא, הלילה עוד ארוך.
הייתי מעדיף לילה אין סופי, כדי שהשמש לעולם לא תזרח,
שהציפורים אף פעם לא יתעוררו ויאירו את שער העולם, כדי שהרוח
הקרירה תשרור מעלי כל חיי הנותרים וכדי שהיום יבוא כאשר אני לא
אהיה עוד בחיים.
- אני יודעת על מה אתה חושב.
- באמת? על מה.
- אתה היית רוצה הזדמנות שניה.
   חשבתי לי לעצמי רגע.
- אם לנסח במילים יפות אז כן. אמרתי. - גם את היית רוצה. אני
צודק?
- כן, אם לנסח במילים יפות אז כן.
  ושוב שתקנו. הבטנו בשמיים, ורק רעש של עלים של עצי אלון
הסובבים אותנו, נתן לי הרגשה שאנחנו לא לבד.
- הי! ראיתי משהו נופל משמיים.
- אולי זה כוכב המזל שלך, תבקש משאלה. היא חייכה אלי.
- אולי... כן ואולי... והחזרתי לה חיוך דומה.
- כבר מאוחר, אני חושבת שאלך לי לדרכי. היא אמרה.
   היא התרוממה והתחילה להתקדם לאט אל עבר הבתים המרוחקים.
אני קמתי אחריה, ורצתי להרים את הפרח שהיא זרקה מקודם.
- רגע! אני אפילו לא יודע את שמך!
- ורד.
- ורד מה?
- פשוט ורד.
- ומה עם הפרח? שאלתי ורציתי לתת לה אותו.
היא הסתכלה על השמיים שהחלו להתמלא בעננים, אחר כך הורידה לאט
את מבטה אליי, חייכה, הסתובבה והמשיכה ללכת, כנראה בחיפושים
אחרי ההזדמנות השניה, עד שנעלמה בלילה האין סופי.
ואני מניח שזה לא היה כוכב נופל היום...

14.6.99