אחרי שאתה מאושר הרבה זמן אתה מתחיל להתרגל קצת לאושר והוא
פחות משמח אותך. זה כבר לא אותו אושר שמח שהתרגלת אליו, אותו
אושר שקפץ עליך יום אחד מאחורה כשלא הסתכלת ומרוב שמחה לא ראית
את הלב השבור של זה שהאושר שלו עזב אותו. בהתחלה אתה לא יודע
את עצמך מרוב אושר - מילולית. אתה פתאום קופץ ורץ בלי סיבה
נראית לעין כשהאושר מטלטל לו כמו צעיף מאחוריך. כשהאושר רודף
אחריך אין הרגשה טובה מזו.
בבוקר למחרת אתה קם בציפייה לראות שהאושר הבוגדני ברח מהחלון,
אבל הוא שם, ממתין לך. כל יום אתה הולך לישון עם חלון פתוח, כי
אתה יודע שגם אם תסגור אותו זה לא יעזור לך, ונפרד מהאושר
לשלום בכל לילה ומשכנע את עצמך בכוח שלא תצפה לו בבוקר. אבל
אחרי כמה זמן אתה כבר לא מאמין לעצמך, אתה אומר שלום אבל בוכה
כל לילה מהידיעה שככה האושר, הוא עובר מאחד לשני מתי שרק בא
לו.
ולמרות שתמיד ציפית שיום אחד הוא יקום וילך - הוא תופס אותך
לגמרי לא מוכן. אתה מבין עד כמה התרגלת לאושר, ועד כמה אתה לא
יכול בלעדיו. בדיכאונך אתה מפתח תסמינים של קריז ולמרבה
האירוניה, אתה שוב במצב של אי ידיעת עצמך.
אבל ההבדל העיקרי בין האושר לסבל הוא האפקט של פתיחת העיניים.
לא סתם אומרים "אהבה עיוורת" - האושר מלווה בהרבה עוורון,
שמודגש כנגד הסבל שמאופיין בהפך הגמור - ראיית כל. כשאתה סובל
פתאום אתה שם לב לכל האושר שבעולם, ולו הקטן ביותר. כמו עדשת
מצלמה שמתכווננת ומבהירה את התמונה, אתה פתאום רואה את האושר
שלך מתלבש על מישהו אחר, שבכלל לא שם לב שאתה נשארת בודד שם.
הוא לא מודה לך, ואפילו לא מביט אליך - עיניו סומאו ברגע שנפל
עליו האושר.
אני צריך אושר, אושר אחר. אושר שלא ממהר ועובר. אושר שלא שייך
לאף אחד. אני צריך אושר, ואני לא מתכוון לוותר.