את כל החיים שלי ביליתי בלחשוב על מה יקרה כשהוא יבוא, כשהאביר
על הסוס הלבן יפגוש אותי. הוא ירכיב אותי על הסוס האצילי שלו,
וינסטון שמו, לעבר השקיעה היפיפייה בגוונים של אדום-כתום-ורוד
דוהה. הוא יסתובב אליי תוך כדי רכיבה איטית, יחייך אליי חיוך
מבויש ועיניו הירוקות יתנוצצו באור השמש ההולך ונעלם ואז.. אז
הוא יקרב אליי את שפתיו העדינות וינשק אותי נשיקה מטורפת שלא
תתאים לרושם הראשוני שלו. חלומה של כל נערה.

אהבתי לחשוב ולפנטז עליו. הייתי יושבת לי על הדשא הרטוב מטל
בכל בוקר ראשון של אביב וחושבת עליו. הייתי מתארת לעצמי אותו,
על כל פרטיו הקטנים. חשבתי על עיניו הירוקות המתנוצצות, חיוכו
המבויש, שערו השחור כפחם ופרוע כנוצות עורב, גופו החסון והבהיר
מעט, כתפיו החזקות ואופיו הרך והמרוסן. עם השנים התאהבתי באביר
שלי, אהבתי אליו הייתה חזקה יותר מאהבתי אל עצמי. עד כדי כך
אהבתי אותו שכשמישהו היה מתחיל איתי הייתי מזכה אותו במבט בוז
ומטיחה בו את המשפט הברור מאליו 'יש לי חבר' והולכת משם
במחשבות סוערות על האביר שלי שמחכה לי אי שם.

אף פעם לא דיברתי עליו עם אף אחד, הוא היה הסוד הכמוס שלי,
למעט פעם אחת. פעם אחת סיפרתי לחברה שלי, חברה מהסוג המקשיב,
על האביר והאהוב שלי והיא צחקה עליי... העמידה בפניי עובדות
חשובות שעד כה לא ביקרו במוחי ולא עלו בדעתי. 'כולן מחכות
לאביר על הסוס הלבן שיבוא אליהן, מחכות ומחכות ובסוף -
מתאכזבות. מה גורם לך לחשוב שאת תהיי שונה?' ככה היא אמרה לי.
הטיחה בפניי בעזרת משפט טיפשי אחד את כל הדברים שמאסתי מלהאמין
בהם... לדבריה חייתי בעולם של אגדות.
אז עזבתי.. ירדתי מעניין 'האביר על הסוס הלבן', התמקמתי בחיים
האמיתיים. מצאתי לי חבר, סתם איזה אחד בלונדיני עם עיניים
כחולות שיעביר לי את הזמן. המשכתי לחיות.

ואז הוא הגיע, בדיוק בזמן, אותו אביר על סוסו הלבן וינסטון.
ישבתי לי באותו בוקר נאה על הדשא הרטוב מטל בבוקרו הראשון של
האביב השש-עשרה בחיי וקראתי ספר, לא עוד התעסקתי במחשבות חסרות
תכלית על אבירים וסוסים לבנים. הפכתי מציאותית. בדיוק אז הוא
הגיע, על סוסו הלבן.. כאילו עבר שם במקרה ולא שם לב אליי.
המשיך לרכוב עוד כמה צעדים אחרי המקום שבו ישבתי אני ונעצר,
ירד מסוסו הלבן, הוריד את קסדתו הכסופה והמנצנצת בשמש הטרייה
שעלתה לא מזמן ושחרר את סוסו. נתן לו לרוץ חופשי על הדשא ונשען
על עץ שעמד קרוב כשמבטו מופנה אליי.
אני לא שמתי לב לכל מה שקרה עד עתה, שקועה הייתי בספרי שסחף
אותי, כדרכם של ספרים, לעולם אחר של פנטסיה ודממה. שעה קלה
קראתי כך כשפתאום חשתי, אם ניתן לומר כך, במבטו של האביר. המבט
הפריע לי... ידעתי שהוא שם, בוהה בי. אזרתי אומץ והחזרתי לו
מבט 'על מה אתה מסתכל?' אמרתי בקול כפוי טובה, זו לא הייתה
כוונתי, פשוט נפלט. 'על כלום' ענה בקול דומה לשלי, כנעלב והפנה
מבטו לכיוון סוסו שבדיוק חזר מריצה סביב המדשאה. הוא קשר את
סוסו, שם על ראשו את קסדתו, עלה על הסוס הלבן ודהר משם במהירות
מתוחה.
הרגשת הקלה עטפה את גופי בחמימות ודקה לאחר מכן התחלפה בהרגשת
חרטה קלה ומן פספוס. קמתי ממקומי, סגרתי את הספר העבה בלי לשים
לב לעמוד שהייתי בו והלכתי לכיוון העץ. על הגזע היה חרוט בכתב
עדין, כמעט מלכותי -
חבל, באתי בדיוק בזמן.