חד ומבריק היה תלוי שם,
ידית האחיזה מלאת כוח ועוצמה.
היא לקחה את הגרזן, מתוך רצון, מתוך תקווה, מתוך שינוי, מתוך
שיגעון לא-נודע, הניפה אותו באוויר אל מול פני חמה,
ובתנועה חדה נעצה את הלהב,
צועקת אל השמיים.
ושוב הניפה אל-על,
מנחיתה מטה במהירות ובנחישות,
ושבבים עפים לכל עבר, מתפזרים על האדמה,
וקריאות בכי, זעם וסבל חותכות באוויר,
ותנועותיה חדות, כואבות,
והלהב חודר אל העץ, עמוק, פוצע,
ונימי העץ נפערים, נשברים,
ועוד הנפה,
ועוד תנועת מחץ,
ודמעותיה,
וכעס מהול בכאב,
והשרף הבוקע לא מקהה את החוד,
השבר לא מאט את קצבה,

ולפתע,

קול נפץ
התבקעות
שבירה,
ורוח מבדרת את שערה,

נשמעה צווחה אחת אחרונה ולאחריה דממה,

כשראתה את האדמה מתקרבת אליה במהירות,

אליה, אל הגרזן,

ואל הענף שעליו עמדה.