הפעם הראשונה שהוא שכח, הייתה כשהייתי בת חמש. נשארתי לשבת לבד
על הספסל של גן רותי כשכל הילדים כבר היו בבית וחיכיתי לו.
אחרי בערך שעה וחצי הגננת רותי השמנה יצאה מהגן, נעלה את הדלת
אחריה ואז שמה לב שאני עדיין בחוץ. "מה קרה מתוקה? איפה אבא?"
היא שאלה אותי בקול של דודה שמנה מאשדוד. לא עניתי. מאיפה אני
אמורה לדעת איפה הוא, הוא הבטיח לבוא לקחת אותי ישר אחרי הגן.
"איפה הוא חמודה? הוא לא בא לקחת אותך?" היא חזרה שוב ושוב לא
עניתי. הוא הבטיח לבוא. "אבא שכח לבוא מתוקה? לא נורא, לפעמים
גם אבא שוכח דברים, נכון? אז בואי" רותי השמנה תפסה לי ביד
והתחילה ללכת. "אני אקח אותך הביתה". התחלנו ללכת בשביל היוצא
מהגן. "את תגידי לי איפה את גרה וניסע ביחד. טוב מאיה? נראה אם
אבא בבית. לפעמים גם אבא שוכח דברים. לא נורא." היא חייכה
לעצמה והוציאה את צרור המפתחות הענק שלה מהכיס. "לא רוצה!"
פלטתי פתאום. אין לי מושג מאיפה זה בא לי. כנראה שממש התעצבנתי
עליה מכל המתוקה-חמודה-גם-אבא-שוכח הזה שלה. "מה לא רוצה?!
בואי" היא ניסתה למשוך לי ביד אבל אני התעקשתי ורצתי חזרה אל
הספסל. "אבא תכף בא. את תיראי! הוא תמיד בא לקחת אותי והוא לא
מסכים שרותי תיקח אותי הביתה!" הפרצוף הקטנטן והחמוד שלי הפך
אדום וכועס והתיישבתי על הספסל, לא מוכנה לזוז גם אם הר געש
יתפרץ מולי. "מאיה'לה חמודה, די. בואי, אבא בטח שכח לבוא. אני
אקח אותך הביתה ותבואי ביום ראשון בבוקר שוב לגן ואבא יבוא
לקחת אותך בצהרים, טוב?" רותי השמנה ניסתה שוב לשכנע אותי
לנסוע איתה הביתה. "לא רוצה!" צעקתי שוב. באותה שניה תפסתי את
התיק הוורוד הקטן עם הפרחים הסגולים, זה שאבא קנה לי ביום
הראשון של הגן, שהיה מונח לידי על הספסל והתחלתי לרוץ לכיוון
גן השעשועים שמעבר לכביש. "בואי הנה מאיה! לאן את הולכת?!"
צעקה אחרי הגננת רותי השמנה ואני המשכתי לרוץ. רצתי מעבר לגן
השעשועים, דרך החצר של משפחת גורן, ליד המכולת של יעקובי,
מאחורי בית הכנסת התימני החדש ושם, התיישבתי על האדמה, מאחורי
שיח ירוק וקטן של קוצים דוקרים וחיכיתי. חיכיתי בערך שעה אני
חושבת, עד שהייתי בטוחה שרותי השמנה בטח נסעה כבר הביתה. היא
הרי ידעה שהכרתי בעל פה את הדרך הביתה אפילו שהייתי רק בת חמש.
אחרי הכל, זה רק יישוב קטן והרבה ילדים כבר הולכים לגמרי לבד
הביתה. אחרי שעה, יצאתי מהשיח הקטן והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
הבית שלנו היה בדיוק מאחורי מגרש הכדורגל הישן והייתה שם נדנדה
כזאת, כחולה, שאני ואבא תמיד ישבנו עליה בימי שישי ושבת
בצהרים. התיישבתי על הנדנדה וידעתי שכבר בטח מאוחר נורא ולא
הבנתי איפה אבא יכול להיות. לא חשבתי שהוא שכח אותי. מה פתאום.
הגננת רותי לא יודעת על מה היא מדברת. היא סתם מדברת שטויות.
אבא אוהב אותי הכי בעולם והוא אפילו קנה לי אופניים חדשים
וורודים ליומולדת, כאלה עם סרטים צהובים בצדדים וציור של
ברביות על הסל מקדימה, והוא אף פעם לא שוכח לבוא לקחת אותי
מהגן. הוא בטח כבר היה שם וראה שאני לא מחכה לו אז הוא הלך
הביתה והוא בטח דואג לי. הגננת רותי השמנה הזאתי. סתם רוצה
שאבא שלי לא יבוא כי לה אין אבא כזה, כמו שלי, כזה שקונה את
האופניים הכי יפים רק בשבילי, עם גלגלי עזר וורודים עם פרחים,
כמו שלאף אחד אין. אפילו לא לתמר דורון. ולתמר דורון תמיד יש
הכל כי אמא ואבא של תמר תמיד קונים לה מה שהיא רוצה. אבל כאלה
אופניים אין לתמר דורון, רק לי יש. ובגלל זה הגננת רותי השמנה
חושבת שאבא שכח אותי בגן. ירדתי מהנדנדה והלכתי הביתה. ניסיתי
לפתוח את הדלת של הבית אבל היא הייתה נעולה ולא הצלחתי. אז
החלטתי לחזור לגן של רותי. אבא בטח כבר שם ולא מבין לאן
מאיה'לה שלו נעלמה. התחלתי ללכת חזרה אל הגן של רותי וכשהגעתי
אל המכולת של יעקובי ראיתי את אבא יוצא ממנה עם שקית חומה
וקטנה ביד. "אבא!" צעקתי ורצתי אליו מחבקת את הרגליים שלו חזק.
"מאיה'לה! חמודה שלי!" הוא חיבק אותי בחזרה והתכופף כדי שנהיה
פנים מול פנים. "אבא, רותי הגננת אמרה ששכחת אותי בגן היום
ושאתה שכחת לבוא לקחת אותי מהגן אפילו אחרי שכולם כבר הלכו
הביתה ואפילו שרה המבשלת כבר הלכה" אמרתי בפרצוף כועס. "מה
פתאום! איזה שטויות רותי הגננת אמרה! אולי היא התבלבלה קצת, מה
את אומרת? היא בטח התבלבלה. אני א-ף פ-ע-ם לא שוכח את הבת הכי
חמודה שיש לי בעולם. נכון מאיה'לה? א-ף פ-ע-ם!" אבא נתן לי
נשיקה על האף, קם והחזיק לי ביד. הלכנו הביתה ביחד ואחר הצהרים
יצאנו לטיול עם האופניים החדשים שלי ואבא הבטיח שעוד מעט אני
כבר אוכל להוריד את גלגלי העזר ולנסוע לבד לטיול כי הוא אוהב
אותי הכי בעולם. חבל שרותי הגננת לא רואה אותנו עכשיו, נוסעים
ביחד לטיול באופניים.

הפעם השנייה הייתה בכיתה ב', אחרי חלוקת התעודות בטו' בשבט.
אבא הבטיח לבוא לקחת אותי מבית הספר ואמר שניסע ביחד ישר
ללונה-פארק לכבוד התעודה הטובה שאני בטח יקבל. ישר אחרי שחילקו
לי את התעודה, רצתי החוצה משער בית הספר, התיישבתי על הספסל
וחיכיתי לו. הילדים כבר התחילו לצאת וכבר עברו בערך עשר דקות
מהשמע הצלצול. לאט לאט נאספו תלמידים בשערי בית הספר, חלקם
נסעו במכוניות עם ההורים וחלקם התחילו ללכת ברגל הביתה. אבא
תכף יבוא, חשבתי לעצמי והנחתי את התיק הכחול עם הציור של
סופרמן שאבא קנה לי בתחילת כיתה א' לידי על הספסל. תמר דורון
התיישבה לידי. היא הניחה את התיק  הוורוד שלה עם הפרפרים
הלבנים והציור של הברבי-נסיכה במרכז, לידי. "היי מאיה. למי את
מחכה?" שאלה בחיוך. "אני מחכה לאבא שלי. הוא תכף יבוא והוא
לוקח אותי ללונה-פארק כי קיבלתי תעודה מצוינת!" הסברתי. "ולמי
את מחכה?" "אני מחכה לאמא ואבא שלי כי הם לוקחים אותי לתל אביב
לראות את ההצגה החדשה של בת הים הקטנה! רוצה לבוא אתנו?" תמר
דורון שאלה. "אני לא יכולה כי אבא שלי תכף יבוא והוא לא יבין
איפה אני והוא גם הבטיח שניסע ללונה-פארק ואני הכי אוהבת
לונה-פארק!" ישבנו ביחד עוד בערך עשר דקות והשוונו את התעודות
שלנו עד שההורים של תמר דורון הגיעו באוטו גדול בצבע כסף ותמר
נעלמה בין הדלתות המבריקות שלו מנפנפת לי לשלום. חצי שעה אחר
כך, אחרי שכבר סיימתי את הטרופית שמצאתי בתא הקטן של התיק שלי,
שוקי, השומר של בית הספר נעל את השער והתקרב לספסל עליו ישבתי.
"מה קרה מאיה? למי את מחכה בשעה כזאת? את לא צריכה להיות כבר
בבית?" "אבא שלי תכף יבוא לקחת אותי, שוקי. הוא הבטיח שניסע
היום ללונה-פארק כי קיבלתי תעודה טובה והוא תכף יבוא לקחת
אותי." חייכתי חיוך חושף שני חורים גדולים מקדימה - במקום
שיניים. "אבל כבר מאוחר מאיה. אולי אבא שלך שכח? את רוצה שאני
אתן לך טרמפ הביתה? אבא שלך בטח בבית והוא שכח לבוא." "מה
פתאום! אבא שלי אף פעם לא שוכח. הוא אמר לי שהוא לא שוכח אותי.
זה בטח פשוט כי, הוא עוד מעט יבוא שוקי. אל תדאג." הרגעתי את
שנינו. "טוב מאיה, אני הולך ובית הספר כבר סגור אז אם אבא לא
יבוא תלכי ישר הביתה בסדר? הוא בטח שכח שקבעתם ישר אחרי בית
הספר. לא נורא. גם אבא לפעמים שוכח דברים." שוקי חייך אלי וחשף
שתי שיני זהב מבריקות במקום ניבים. תמר דורון פעם אמרה שהוא
בטח עשיר נורא אם יש לו זהב במקום שיניים וליאת הוסיפה שאם הוא
שומר על הבית ספר סימן שבטח הוא קנה אותו והוא לא רוצה שיגנבו
לו אותו. "אל תדאג שוקי. הוא תכף יבוא כי אבא שלי אף פעם לא
שוכח אותי!" חייכתי וחיבקתי את התיק הכחול עם הסופרמן שלי.
חיכיתי על הספסל עוד בערך שעתיים. כשכבר התחיל להיות לי קר
התחלתי לצעוד לכיוון הבית. כשהגעתי למכולת של יעקובי, עברה כבר
רבע שעה מאז שיצאתי וכבר התחיל לרדת גשם והיה לי ממש קר אז
נכנסתי פנימה. בדיוק כשנכנסתי ראיתי את אבא יוצא מהתור של
הקופה היחידה במכולת עם שקית חומה וקטנה ביד. "אבא!" רצתי אליו
בהתרגשות, מנפנפת מולו בתעודה הרטובה מגשם שבידי. "מאיה'לה!
חמודה! מה שלומך?" הוא חייך וחיבק אותי חזק. חיבקתי אותו בחזרה
ואמרתי "שוקי השומר של הבית ספר שלנו אמר לי שאתה בטח שכחת
שקבענו בספסל שליד השער אחרי בית ספר כדי לנסוע ביחד
ללונה-פארק ושבטח שכחת לבוא לקחת אותי אחרי שכבר כולם הלכו
הביתה וכבר תמר דורון בטח בהצגה שלה כי גם אבא שוכח לפעמים!"
פניתי אליו בקול של ילדה קטנה ומאוכזבת. "מה פתאום?! אבא א-ף
פ-ע-ם לא שוכח את מאיה'לה הקטנה שלו! אף פעם! כי היא הילדה
שהוא הכי אוהב בעולם! נכון מאיה? ובטח שוקי התבלבל בגלל
הגשם... אני חושב שהוא התבלבל. גם את חושבת מאיה'לה?" אבא חייך
אלי ושלף מהשקית החומה סוכרייה אדומה על מקל ונתן לי. "בטח
שהוא התבלבל אבא! הוא בטח חשב שאני איזה מאיה אחרת מכתה ג 3
ובגלל זה הוא אמר שאבא שכח." חייכתי וליקקתי את הסוכרייה
האדומה שלי. "אז מתי נוסעים ללונה-פארק?" שאלתי בתמימות. "אוי
מאיה'לה חמודה! אי אפשר לנסוע היום ללונה-פארק כי יורד גשם...
לא נורא, אל תצטערי, ניסע בפעם אחרת אני מבטיח. כשהקיץ יבוא
אנחנו ניסע ללונה-פארק כמה שתרצי טוב מאיה'לה?" אבא לקח אותי
ביד והלכנו הביתה. אחר הצהרים הלכנו לנדנדה הכחולה והתנדנדנו
עליה עד שכבר היה חושך ושנינו היינו רטובים מגשם. וזאת הייתה
הפעם השנייה.

הפעם השלישית הייתה בכיתה ד' כשחיכיתי בתחנת האוטובוס מחוץ
ליישוב, שם הורידו אותנו אחרי הטיול השנתי לדרום. תמר דורון
הציעה לי לנסוע עם ההורים שלה באוטו הלבן החדש שלהם אבל אני
העדפתי לחכות לאבא. "הוא בטח שכח שזה היום, מאיה. בואי תיסעי
אתנו ונוריד אותך בבית" תמר הציעה "הוא אף פעם לא שוכח אותי
תמר, הוא בטח תכף יבוא. ותודה על ההצעה." נפנפתי לתמר דורון
לשלום כשמכוניתם נעלמה מאחורי הברושים הגבוהים.

הפעם הרביעית הייתה בכיתה ה', אחרי הטיול של הצופים. אבא הבטיח
לאסוף אותי מהשבט ולקחת אותי ישר לסבתא לאכול ארוחת צהרים
חגיגית לכבוד פסח. חיכיתי לו שעתיים בשבט. אפילו המרכזת שלנו,
נירית רחום, כבר הלכה הביתה וסגרה את שער הברזל של השבט, אבל
אני נשארתי לחכות לאבא. "אבא אף פעם לא שוכח אותך מאיה'לה!
נירית בטח חשבה שאת מאיה אחרת!" אבא התבדח כשהופעתי בדלת הבית,
עם שני תיקים גדולים ומלוכלכים מבוץ. "אין לנו עוד מאיה
בקבוצה, אבא. אבל נירית בטח חשבה שאני תמר דורון כי אני ותמר
כל הזמן היינו ביחד בטיול וגם לבשנו את אותה החולצה שקיבלנו
מהשבט."
לא האמנתי שאבא יכול לשכוח אותי. מה פתאום. הוא אוהב אותי הכי
בעולם. הוא אפילו הבטיח לקחת אותי לטיול בספארי בקניה לכבוד
הבת מצווה שלי שתהיה בשנה הבאה. תמר דורון לא הייתה בקניה ובטח
בגלל זה היא חושבת שאבא שכח אותי. מה היא בכלל מבינה.

מאז כיתה ו', היו עוד כל כך הרבה פעמים כאלה, שכבר הפסקתי
לספור. ואני אפילו לא זוכרת את כולן. פעם הוא שכח לאסוף אותי
מהבית של לילך שגרה בצפון ונאלצתי להישאר בקצה הרחוב שלה עד
אמצע הלילה ובסוף חזרתי בטרמפים. פעם אחרת הוא שכח אותי ואת
תמר דורון בקולנוע שבתל אביב וחיכינו עד חצות כי לא הסכמתי לה
להתקשר להורים שלה שיבואו לקחת אותנו ובסוף חזרנו במונית. פעם
אחת, הוא הבטיח לאסוף אותי מבית הספר ואפילו הבאתי תיק נוסף
מלא בבגדים שסחבתי כל היום כי קבענו שניסע לסופשבוע בכינרת
ישר, בלי לעצור בבית, אבל הוא לא בא וכשחזרתי ברגל הביתה, הוא
ישן. אבל בכל פעם הוא הצליח לשכנע אותי איך שמישהו פה התבלבל
וזה חס וחלילה לא הוא, הוא בסדר גמור. כי הוא אוהב אותי הכי
בעולם, והוא אפילו קנה לי מיטה חדשה אחרי הטיול של הצופים
ונסענו פעמים למסעדה ופעם אחת גם קיבלתי כסף לנסוע לבד עם תמר
דורון וליאת לים אחרי שחזרנו במונית מהקולנוע בתל אביב ופעם
אחת הוא קנה לי שני זוגות מכנסיים, שיהיה לי לקיץ, עד שניסע
לכינרת. כי הוא הכי אוהב אותי בעולם.

אבל עכשיו, כבר שמונה בערב ואני מחכה לו כאן כבר מארבע. שדה
תעופה זה מקום די מעניין כשחושבים על זה. אני יושבת כאן כבר
ארבע שעות ובוחנת את כל האנשים המגיעים לשדה התעופה לקבל את
הבאים וגם את הבאים שחוזרים מטיסות ממקומות רחוקים ובידיהם
מזוודות ענקיות, ארגזים, תיקים ושקיות. לי יש בסך הכל מזוודה
קטנה וכחולה עם גלגלים אדומים שבמרכזה מצוייר לב תכול עם
הכתובת "מאיה להב" אבא ביקש שיתפרו לי במיוחד כדי שאני יזהה את
המזוודה שלי מבין כל האחרות. תמר דורון לקחה לנסיעה שתי
מזוודות ושני תיקים, כולם שחורים עם כתוב בכתום "תמר דורון".
ישבתי ליד תמר במטוס לפולין וגם בטיסה חזרה ועמדתי לידה
כשחיכינו למזוודות שהסתובבו על הקרוסלה בשדה. "אני כל כך
מתרגשת. ההורים שלך בטח יחכו עם שלטים לברך אותנו ואפילו אחי
הגדול הבטיח שהוא יבוא מהצבא" תמר דורון חייכה בהתרגשות כשהיא
מוציאה את המזוודה האחרונה ומתחילה להסיע את העגלה. "גם אבא
שלי הבטיח שהוא יבוא. הוא אמר שהוא יאסוף אותי וניסע לאיזה
מסעדה בהרצליה, אין לי מושג." נסענו עם העגלות אל מחוץ למתחם
ונכנסו לאזור מקבלי הפנים. מאות משפחות עמדו שם, מנופפות
בשלטים המברכים את משלחת הנוער שלנו שחזרה מטיול בפולין.
ההורים של תמר דורון עמדו עם שלושת אחיה ואמא שלה התחילה לצרוח
כשהיא ראתה את העגלה של תמר מתקרבת לכיוונה. תמר רצה אל אמה,
מחבקת אותה ואמא שלה אפילו הזילה כמה דמעות. אפשר לחשוב, בסך
הכל עשרה ימים. התקדמתי לכיוון היציאה, אבל לא ראיתי את אבא.
"מאיה, את בטוחה שאבא שלך יבוא? אולי הוא פשוט שכח שאנחנו
חוזרים היום? את רוצה לחזור איתנו? יש מקום באוטו, ההורים שלי
באו עם האוטו הגדול מהעבודה של אבא שלי" תמר נכנסה חזרה אל תוך
אולם מקבלי הפנים ונעמד מולי. "לא זה בסדר, אני כבר יחזור עם
אבא שלי, הוא צריך להגיע ממש כל רגע, הוא בטח נתקע בפקקים או
משהו. הוא אף פעם לא שוכח אותי. הוא בטח כבר מחפש חנייה. את
יכולה ללכת. תמסרי ד"ש להורים שלך ונדבר כבר. אוקיי?" חייכתי
אל תמר דורון ושילחתי אותה מעל פני. אבא שלי אף פעם לא שוכח
אותי. תמר דורון בכלל לא מכירה אותו. הוא הבטיח לי שהוא יבוא,
אז הוא יבוא. זה רק עניין של זמן. וכמה זמן אני כבר מחכה. ארבע
שעות. דיילת קרקע אחת ניגשה אלי לפני עשר דקות ומאז היא לא
מפסיקה להסתכל עלי.
"do you speak hebrew?" היא שאלה במבטא ישראלי מעצבן. "כן"
עניתי באדישות. "ראיתי שחזרת עם הילדים של המשלחת לפולין. איך
הייתה הטיסה?" היא חייכה חיוך מזוייף של קטלוגים. "נפלאה,
תודה." ניסיתי להביע אי עניין כדי שהיא תעוף משם. גם ככה אבא
צריך להגיע כל רגע. "את מחכה למישהו? כי יש כאן תחנת מוניות
קרובה עם זה מה שאת מחפשת" הדיילת כנראה לא הבינה את הרמז. "לא
זה בסדר. אבא שלי צריך להגיע ממש עוד מעט. הוא בטח תקוע בפקק,
אנחנו גרים רחוק." חייכתי חיוך עוד יותר מאולץ משלה. "את
בטוחה? כי עברו כבר בערך ארבע שעות. אולי תתקשרי לברר מה קורה
איתו? יש כאן טלפון חירום אם אין לך פלאפון. יכול להיות שהוא
חשב שזאת טיסת לילה." הדיילת סירבה לתחנוני שתתחפף מהמקום. "לא
זה בסדר, באמת. אבא שלי אף פעם לא שוכח אותי. הוא קצת מאחר זה
הכל." קמתי משם עם המזוודה שלי ועברתי לשבת בקצה השני של
האולם. דיילת מעצבנת. כבר שמונה וארבעים. הפעם דווקא חשבתי
לחכות לו. אחרי כל אותן הפעמים שחיכיתי וחיכיתי ובסוף התיאשתי
ומצאתי את דרכי חזרה בכוחות עצמי. אני כבר עוד מעט בת 17
לעזאזל, אני יכולה למצוא את הדרך הבייתה לבד. למרות שזה שדה
התעופה. איך לעזאזל הוא יכול היה לשכוח אותי? והפעם אמרתי
לעצמי, זהו, הוא בטח יוכיח את עצמו הפעם ויגיע. אבל לא, הוא
שוב עשה את זה. הוא בטח ישן עכשיו בבית עם השקית החומה
המזדיינת הזאת זרוקה ליד הספה וכל החולצה שלו מסריחה מאלכוהול.
ודווקא רציתי לחכות לו הפעם, אבל עכשיו כבר עוד מעט תשע ואני
כאן כברחמש שעות. חמש. אני שפוכה מעייפות ותמר דורון כבר בטח
עוד מעט תקום ותלך למסיבת-ברוכים-הבאים-לארץ בחצר הענקית של
עידו ברקן. וכבר תכננתי ללבוש את השמלה החדשה שאבא קנה לי.
לקחתי את המזוודה והסעתי אותה בריצה לתחנת המוניות הקרובה
כשהגשם מרטיב לי את השיער. הזמנתי מונית ונכנסתי למושב האחורי
עם המזוודה שלי לידי ולידה, הדובי החום שקניתי לאבא בפראג. "מה
חמודה, חוזרת לבד? מאיפה?" שאל נהג המונית במבטא מוזר.
"מפולין, משלחת נוער." עניתי והשתדלתי לא להציץ במראה ולראות
את פרצופו של הנהג. "יפה יפה, ואיך היה, אה מותק? נהנתם? ולמה
חוזרת לבד, חמודה? איפה כל החברות?" הנהג שאל בהתעניינות
מעצבנת. אולי לא התחשק לי להיות נחמדה לאף אחד ברגע זה אולי
אני פשוט סנובית. "כבר חזרו הבייתה עם ההורים. אבא שלי שכח
לבוא. הוא אף פעם לא שוכח אותי, אני מאיה'לה החמודה שלו, אבל
הוא שכח היום! הוא בטח ישן בבית על הספה המזדיינת שלנו והוא לא
זוכר אפילו איזה יום היום!" עצרתי את עצמי לפתע כשאני שמה לב
למבטו ההמום של נהג המונית לנוכח מה שאמרתי הרגע ולדמעות שזלגו
לי לפתע על הלחיים ועל האף. "אני מקווה שהכל בסדר. מאיה? איך
אמרת? טוב, אל תדאגי, הוא בטח נתקע בפקק, יש פקק ענק על הכביש
החדש, תיכף נדליק רדיו ונראה, טוב מותק?" קולו של הנהג הפך
זהיר יותר והרגשתי כל כך מטומטמת על התפרצות הזעם הזאת. הוא
הפעיל את הרדיו והשיר החדש של בריטני בדיוק סיים להתנגן
כשצפצוף החדשות נשמע. "...שלושה הרוגים בתאונת דרכים חזיתית
בין שתי מכוניות משפחתיות על הכביש היוצא מרמת גן, במקום נוצר
פקק גדול והכביש שנסגר למספר שעות נפתח לתנועה רק בשעה שש
וחצי.. מזג האוויר מחר יהיה מעונן חלקית והטמפרטורות ימשיכו
לרדת" סיים קריין החדשות ואייל גולן החיל לסלסל שיר מזרחי.
"רואה חמודה? אבא שלך בטח תקוע בכביש הזה, שומדבר. העיקר
שתגיעי הבייתה." כבר דמיינתי בראש איך אני מגיעה הבייתה ונותנת
לאבא את הדובי החום שקניתי לו והוא יחבק אותי חזק חזק ויגיד
שהתבלבל בשעה של הטיסה חזרה ושהוא אוהב אותי הכי בעולם. אחרי
רבע שעה נסיעה פתאום זה היכה בי. הכביש נסגר בגלל תאונה. תאונה
חזיתית ויש שלושה הרוגים. זה בטח אבא. הרגשתי את הדופק שלי
מאיץ ואת הידיים שלי מתחילות להזיע. הגרון שלי התייבש והתחלתי
לבכות. "מה קרה חמודה'לה?" הנהג עצר את המונית והסתובב אלי.
פתחתי את דלת המונית ויצאתי החוצה. הקאתי את הנשמה במשך איזה
עשר דקות והנהג הושיט לי פחית מיץ ענבים. "זה אבא שלי נהרג
בתאונה! אני יודעת!" הדמעות היו כל כך רבות שהחולצה שלי נרטבה.
"די חמודה, מה פתאום?? כנסי למונית ותפסיקי לדבר שטויות." הנהג
הנחמד ניסה לעודד אותי אבל הפנים שלי רק המשיכו להלבין. את שאר
השעתיים של הנסיעה חזרה הבייתה, בילית בשינה חזקה. כנראה
הדמעות התישו אותי. כשירדתי מהמונית נכנסתי הבייתה והשעה הייתה
כבר אחרי אחת עשרה בלילה. במטבח על הרצפה היה מנופץ בקבוק
זכוכית וליד הרצפה הרטובה הייתה מונחת שקית חומה וקטנה.
"אבא??" צעקתי ולא נשמע קול. רצתי לסלון ואבא לא שכב על הספה.
לפתע נשמע צלצול בדלת שהקפיץ אותי. פתחתי את הדלת בבהלה ונהג
המונית עמד שם. "הדובי שלך, מותק. השארת אותו במונית" הוא חייך
והושיט לי את הדובי. לקחתי אותו מידו, מלמלתי תודה וטרקתי את
הדלת בפניו. "אבא??" צעקתי שוב ורצתי לחדר שלי. הוא לא היה שם.
רצתי לחדר השינה שלו וכשראיתי אותו שם, נפלתי על הרצפה בזעקות
אימה איומות. ישוב כזה קטן, ואף שכן לא בא לבדוק אולי הבת של
הכנים נאנסת או אולי היא מצאה את אבא שלה שוכב מת במיטה שלו
כשהיא חזרה מפולין. אחרי כמה רגעים שנמשכו כמו נצח, קמתי מרצפה
וחייגתי למשטרה. ליד הטלפון מצאתי פתק ולידו שקית חומה וקטנה.
עד שהמשטרה הגיעה ישבתי בחוץ, בגשם על המדרגות עם שקית חומה
קטנה ביד שבתוכה עשר סוכריות על מקל אדומות בטעם דובדבן שאני
הכי אוהבת ומעטפה עם כסף לסבתא.
"מאיה'לה חמודה,
לא שכחתי אותך. אבא אף פעם לא שוכח.
אני אוהב אותך הכי בעולם. את מאיה'לה הקטנה שלי. אבא."
תמר דורון באמת לא מכירה את אבא שלי. המפתחות לאוטו ופתק עם
שעת הנחיתה שלי, היו לו בכיס.