לא הרבה זמן לקח לי להבין: אני לא כמו כולם.
הבוקר היה אותו בוקר כתמול שלשום, היום שלאחריו הביא עמו את
אותה רוטינה וכך גם הלילה שאחרי. יום אחרי יום, חוזר חלילה,
הכל אותו דבר, הכל אותה שגרה, הכל פשוט.. רגיל.
עד אותו רגע שבו זה פגע בי.
"איי! הילד האדיוט של השכנים שוב זרק עליי אבן! הפעם הוא
יחטוף!" אמרתי בפנים מופתעות וכעוסות לחברתי הטובה, ג'ולי,
והחשתי צעדיי אל עבר אותו זאטוט אומלל, פועה בעצבים.
אז רדפתי אחריו.
הילד התרוצץ בין ספסלי החורשה הירוקה, בורח מצד לצד, מתחבא
מאחורי עצים, לעיתים מנסה לטפס עליהם ומוותר כאשר רגליו הקצרות
כושלות תחתיו. קיוויתי שהוא חושש לחייו, ממש כפי שהתכוונתי
שיחשוש, שיפחד, המניאק הקטן. אז מה אם לא הספיק לחוות דבר מה
מרגש כמו נשיקה ראשונה, הוא יקבל את הבעיטה הראשונה שלו, ממני,
ממש ברגע זה, או ברגע שאתפוס אותו לפחות.
'שיט' בוגר למדי נפלט לי אחרי שאני מגלה כי הוא די מהיר, אני
חושבת לעצמי מחשבה אחת ולא מספיקה לסיים אותה, שניה לפני שאני
מאבדת הכרה ומתעלפת. דם זולג לי על העיניים עכשיו. דם על
הפרצוף שלי, יש לי דם על הפרצוף. או שאולי אני מתחת לדם?
לא. הוא בהחלט זורם עליי, אני הייתי פה קודם. זה כמו הביצה
והתרנגולת, מי בא לפני מי? הביצה או התרנגולת. גאד, אני שונאת
את החידה הזו, היא כמו לופ, אתה חושב עליה וחושב עליה וחושב
עליה ובכל פעם אתה מגיע לנק' ההתחלה, זה כמובן, אם אתה לא מאבד
את שפיותך ומתאשפז לפני כן. כי אתה לא יודע מה בא קודם - הביצה
או התרנגולת, ואתה גם לא תדע, לא במאה אחוז בכל אופן, כי לא
היית שם כשהתרנגולת הראשונה הגיעה לעולם, או הביצה, ולכן אתה
לא יכול לדעת אם התרנגולת בקעה מתוך ביצה, אם מישהו הניח אותה
שם, או שאולי היא צורה חייזרית בכלל ועכשיו מיליון ואחד גנים
של חייזרים מסתובבים לך במעי הגס, משכפלים את עצמם, מקימים
איזו קולוני ומחכים ליום שבו הם ישתלטו על העולם, וגם על הקיבה
שלך.
ומשם אתה ממשיך לעוף לך במחשבות אם יש אלוהים, כי אם התרנגולת
היא לא חייזר (נגיד ש) אז אולי מה שלמדת בכיתה ב' בשיעורי
תושב"ע הוא נכון ויש אלוהים והוא יצר את התרנגולת, או את
הביצה. ועכשיו אתה שוב חושב על זה. אלוהים, אם אתה שם, תאשפז
אותי.
אז אין לך מרפא וכל מה שיש לך לעשות הוא לנסות ולנצח את
האינסומניה (אהה.. פיית'לס!) הזו, אולי תפסיק לחשוב כל כך הרבה
ובכלל יש לך דם על הפרצוף והילד הזה יושב לך על הגב עכשיו
ומושך לך בשיער.
ילדים.
אהה! |