"אני עוזבת אותך ברי". ככה סתם. לא ציפיתי לזה.
"למה?" היה כל ששאלתי.
"למה, ברי? למה? אתה באמת צריך שאני אסביר לך למה?"
"כן, סמנתה, אני באמת צריך שתסבירי לי." קמתי מהספה, והיא לקחה
חצי צעד אחורה. "אני באמת לא מבין."
"אתה באמת רוצה לשמוע את האמת?" שאלה, כאילו איו דבר מגוחך
יותר שיכלתי לשאול אותה.
"כן, כי אני באמת לא מבין. היה לנו טוב ביחד. צחקנו ביחד.
היה לנו טוב ביחד", חזרתי שנית כדי להדגיש את דברי.
"כן, היה לנו טוב ביחד", אמרה באגביות. "אבל, ברי, יקירי" -
התנשאות נשמעה בבירור בקולה. "אתה לא מבין - זה פשוט לא ילך.
זה פשוט לא יעבוד בינינו."
"למה? כי אנחנו מסתדרים?"
"אתה פתטי", פלטה לעצמה. אין לי מושג אם היא שמה לב ששמעתי
אותה, או לא. "אתה יודע מה? נכון," המשיכה. "אחנו מסתדרים
מצויין. אנחנו צוחקים אחד מהדברים של השני, אנחנו מנהלים שיחות
עד לאמע הלילה, וגם הפעילות הלילית השניה שלנו לא רעה. בכלל.
ואתה מבין אותי, וכן - טוב לנו."
"אז למה שזה לא יעבוד?" ואז (חשבתי) שהבנתי. "את פוחדת
ממחוייבות? את פוחדת שהקשר יהיה רציני מידי, זה העניין?"
"לא, לעזאזל איתך, ברי. זה לא זה. פשוט אי אפשר לצאת איתך
מהבית!" היא פשוט צעקה. על מה לעזאזל היא מדברת? היא לא
מתכוונת ש- היא.. לא..
"את?.." התחלתי לשאול, וזאת מבלי לדעת מה, או איך.
"כן, ברי", אמרה בעייפות. "זה בדיוק מה שאני מתכוונת אליו."
וללא רחמים המשיכה. "אתה שמן, אוקיי? ואני לא יכולה לצאת איתך
באופן כזה. אתה פשוט לא... ייצוגי, בסדר? אתה לא מישהו שאפשר
להוציא החוצה ולהראות לעולם. אני לא יכולה להתגאות בך. בזה
שאתה איתי."
וזה כאב. מאוד. במיוחד לאור העובדה שלא ראיתי שהיא כזאת. "את
פשוט מתכוונת להסתלק כי את מתביישת בי? את מתביישת בי?! איך
את מעזה? אני לא מתבייש בעצמי. איך את מעזה?! כמה שטחית את
מסוגלת להיות?", שאלתי. לא נראה לי שזה הפריע לה במיוחד, השאלה
שלי, האחרונה.
"שטחית, או לא שטחית, זה המצב. וככל שתקבל אותו יותר מהר, יהיה
יותר טוב לכולם. זו באמת לא אשמתך, ברי." הוסיפה בנסיון לנחם
אותי. אם כי רחמים לא היה הדבר שהייתי צריך באותו רגע.
"זו לא אשמתי, הא?" אמרתי בארסיות. "זו לא אשמתי, אבל את עוזבת
אותי בגלל מה שאני. תעופי מפה, טוב? ותסגרי את הדלת אחריך."
אמרתי בהולכי למטבח להכין לעצמי קפה.
"אני מרגישה שאתה פגוע מידי, ברי." התחילה, והחלה לבוא
בכיווני.
"פשוט תעופי מפה, בסדר? את כל ההבחנות שלך כבר עשית,
תבחיני בדלת שמימינך, ותצאי דרכה. ואל תטרחי לחזור."

אותו זיכרון עדיין כאב. סמי הייתה הכל בשבילי אז.
ואז הכל נגמר. אבל לא עוד. הפעם זה יהיה שונה. הפעם הסוף יהיה
שונה. אני לא אתן למלאני לעשות את מה שעשתה סמנתה. אני שונ.
אני חזק יותר. אני שווה לא פחות מכל אותם אנשים רזים, ואני
יודע את זה!
אני יודע את זה.
אז למה אני לא נשמע משוכנע אפילו באזניי עצמי?
כל השנים האלה, העבודה הקשה על הבטחון וההערכה העצמיים. ואז
סמנתה באה והרסה הכל. האמנתי בה. האמנתי בעצמי. היא האמינה בי.
אבל הכל היה שקר. אבל הפעם, הפעם זה יהיה שונה.
הפעם זה יהיה שונה.

קמתי מספיק זמן לפני הפגישה שלי עם מלאני. ועם זאת, כאשר שמעתי
את הטלפון מצלצל שעה ו- 7 דקות לפני מועד פגישתינו, דז'ה-וו
חשוד תקף אותי.
"הלו?" עניתי.
"ברי? זו אני מלאני. אה, נוכל להפגש היום?" שאלה. משהו בקולה
נשמע מתוח. אני לא יודע עם הרבה או מעט, אבל בהחלט יותר
מהרגיל.
"אנחנו נפגשים בעוד שעה, זוכרת? מה קרה?" שאלתי, למרות שפחדתי
מהתשובה שעלולה להתקבל.
"נוכל להקדים את הפגישה? יש לי דברים מאוד חשובים לדבר איתך
עליהם. אני מאוד רוצה ש... נוכל להפגש מוקדם יותר?" שאלה שוב.
ניתן היה להוסיף בלבול ותקווה לטוב למה שנשמע בקולה.
"בסדר," אמרתי. "אני בדרך אליך."
אספתי אותה מדירתה, ונסענו לעבר 'הצוק'. זה היה המקום בו כל
אחד שהיה לו משהו חשוב לבגיד - או לעשות - עם בן או בת זוגו,
הגיע אליו.
"תשמע, ברי", אמרה כאשר המכונית עצרה, ואנחנו התמקמנו על
הספסלים שנבנו בראש הצוק. "זה לא עובד. אני לא מרגישה... שזה
עובד... בינינו."
ולמרות כל מה שעברתי בחיי ועם סמנתה, תמימותי ורגשי הנחיתות
הטפשיים האלה לא עזבו אותי. שוב הרגשתי כילד קטן בן 5. שוב
עוזבים אותי - בגללי - כמו אבא.
"אבל למה?" שאלתי, למרות שהשאלה כבר לא תוכל לשנות את שהחלטתי.
תמיד המעיטו בערכי בגלל שאני שמן. טוב, הערב, הכל ישתנה!
"כי... כי... אני לא יודעת, ברי", אמרה בקול עייף. "כי ככה,
אוקיי?" ואז הוסיפה. "זה פשוט לא עובד בינינו."
"ואין סיכוי שזה יעבוד, נכון?" שאלתי רק כדי להיות בטוח. "כי
זה פשוט לא זה?" אני כבר שמעתי את כל מה שהייתי צריך לשמוע.
"אני כל כך שמחה שאתה מבין, ברי", אמרה בהקלה. גדולה מידי
לטעמי.
מימשתי את החלטתי.

אני לא יודע כמה זמן אוכל להמשיך עם ייסורי מצפון אלו. כנראה
שאני לא חזק כמו שחשבתי שאני. וזה אוכל אותי. וזה כל כך טרי.
אולי אני אלך בעקבותיה?
לא! זה לא הפתרון. כל הייסורים האלה זה העונש שלי. זה מגיע לי,
על מה שאני. נולדתי פטתי, וכך גם אמות.
"בהמשך: תעלמות המוות של מלאני מודין. היא נמצאה מתה למרגלות
'הצוק' הנפוץ, והמשטרה חוקרת. למרות שעברו כבר 29 שעות וחקירה
אינטנסיבית, למשטרה אין ולו קצה חוט אחד, שאולי יוביל לפתרון
הפרשה. כל זאת לאחר הפסקת פרסומות קלה. הישארו איתנו."
הפרסומות החלו, ואני כיביתי את הטלויזיה - ויצאתי מהבת. ייסורי
המצפון עשו לי תאבון.
כנראה ששום דבר לא השתנה אחרי הכל...