הסיפור שלי ושל המתמטיקה הוא לא עצוב וגם לא שמח, כי הסיפור
בינינו נקטע לפני הרבה מאוד זמן. לי אין זמן אליה ולה אין זמן
אלי, כי אנחנו יושבות אחת על השנייה יותר מידי זמן, עד שלשתינו
נמאס זו מזו. תמיד זה היה כך, אפילו בכיתה א' אני לא הבנתי.
לקח לי המון זמן וגם אם ניסיתי לא הצלחתי ואם הצלחתי אז הנשמה
יצאה החוצה. אני זוכרת שהייתי מחביאה מחשבון כיס ועושה שיעורים
עם מחשבון, בשקט, שאף אחד לא ידע או ישים לב לכך.
ובכיתה הייתי קטסטרופה מהלכת על שתיים, עד שהמחנכת של כיתה א'
2 הגיעה אליי הביתה לביקור הורים ונתנה לי תרגילים כדי לפתור
ולראות באיזה מצב אני ואז, כרגיל, ניגשתי למחשבון, חברי המוסתר
והמוצפן, ועשיתי. זה היה נראה חשוד מידי אם הייתי פותרת את
הכול נכון, אז פתרתי יותר מחצי נכון ובשאר בכוונה פישלתי כדי
שזה לא ייראה בלוף (למרות שזה מה שזה היה). גם לא ניסיתי, כי
ידעתי שאין לה כוח אלי ולי אין כוח אליה (אל המתמטיקה)
וכשהכיתה שלי התקדמה לכפל והמורה התחילה ללמד, כולם הבינו למה
2 כפול 2 זה 4 ואני לא הבנתי למה דווקא 4, למה לא 6.
את השיטה הבסיסית אני לא הבנתי.
כולם ידעו את לוח הכפל ואני נצמדתי ללחן שהיה לי בראש.
עד היום אני לא יודעת את לוח הכפל בעל-פה, בזמנו כולם ידעו
ואני נצמדתי לשיר וללחן שניסחתי לי בראש ותמיד זייפתי את
המוסיקה שהמצאתי עם המילים, שבעצם היו לוח הכפל.
עד היום יש כאלה שאני לא יודעת - בלוח הכפל של שבע אני נתקעת
ב-28, משם כדי להמשיך צריך מחשבון וגם בכפולות של 6 ושל 8.
עוד בתקופה של אחרי האבחון שבו אובחנתי כדיסלקטית אצל ההוראה
המתקנת, שנאתי את זה, כ"כ שנאתי ללכת אליה.
לא כי היא הייתה לא נחמדה, כי לא היה לי כיף וב-ועוד ופחות
(פלוס, מינוס) הייתי מסתובבת אחורה כשהיא מסתכלת עליי ולא
מבינה מה הילדה המוזרה הזאת עושה...
הייתי מסתכלת על לוח מלא קלפים ומחלקת אותם לקבוצות של מספרים
בדמיון ובסוף סופרת את כולם אבל זה אף פעם לא היה נכון, תמיד
פספסתי קלפים.

אם למשל התרגיל היה 4+5-7+2, הייתי לוקחת בעיניים 2 קלפים ואז
מוסיפה עוד 7, מחסירה מהם 5  קלפים ואז מוסיפה 4 וכמו שאמרתי,
זה אף פעם לא יצא.
יכולתי ללכת על השיטה של ספירת אצבעות, אבל לא הרשו לי. וכשכן
עשיתי כשהיה לי אסור, הייתי מניחה את הידיים על השולחן וכששאלו
אותי בעצבנות מגוחכת "מה את עושה?! אמרתי לך בלי אצבעות!", אז
אני הייתי אומרת "אני לא עושה עם האצבעות! אני פשוט אוהבת
להסתכל עליהן כשאני עושה תרגילים!". מתוחכמת הייתי (לפחות כך
חשבתי), אבל לא עד כדי כך. הם היו צוחקים ואני הייתי בטוחה שהם
קונים את זה. אבל היום אני מבינה שהם בעצם לא קנו... שקרנית
גרועה הייתי ושקרנית גרוע נשארתי.
כשכבר הגעתי לכיתות יותר גבוהות (ד', ה', ו'), כל הכיתה סיימה
בתוך שעה את המבחן ואני בתוך 3 שעות. מה לעשות, כי אני גרועה
במתמטיקה, אבל המורות תמיד היו מצוינות, "שחקנית גדולה תצא
מהילדה שלך", הן אמרו לאימא בימי הורים.
ובאמת, בעקבות ההתחכמויות במתמטיקה ובמקצועות השונים שלי עם
המורות ועם אימא, הלכתי ללמוד משחק, עד היום, ואני לא רעה בזה
בכלל...
אבל אני סוטה מהנושא - מה שניסיתי להגיד זה, שהמתמטיקה הובילה
אותי גם לדברים אחרים, כמו משחק.
וכבר כשהגעתי לחטיבת הביניים, הייתי ידועה בתור הבכיינית שלא
מבינה כלום בשיעור וכשהמורה שואלת "מישהו לא הבין?", אז אף אחד
לא מצביע חוץ ממני ואני גם הייתי מתבדחת מהעניין הזה, זה כבר
נעשה לבדיחה כיתתית נדושה, שתמיד הצחיקה אותי, אותם ואת המורה.

בקיצור, הייתי מתבכיינת וזורקת את המחברת בניסיון לעשות שיעורי
בית.
אבל, לעומת זאת, במבחנים הייתי מוציאה את הציונים בין הגבוהים
בכיתה (בהתחלה של השנה).
איך, אתם שואלים? אני חבה את כל הקרדיט הזה לי ולמורה הפרטית
גם יחד - לי, על שהצלחתי לא להירדם באמצע, ולה, על שהיא לא
התייאשה ממני מהר כ"כ והצליחה להוציא את הנשמה ואת כל המיץ
שהיה בה או שאפילו לא היה כבר.
אז המורה שלי בכיתה הורידה דאגה מליבה כול פעם שאצבעי התנוססה
למעלה מלוותה בקול גבוה "אני לא הבנתי..". היא ידעה שאני אצליח
בסוף ואכן צדקה (אולי לא במאה, אבל בציון יפה ומכובד).
וכשהצלחתי, אז קבלת המבחן הייתה מלווה בנשיקה ובמשפט בע"פ ועל
טופס המבחן "את רואה שאת יכולה" ואני הייתי מרוצה.
והנה הגענו לזמננו אנו - היום אני בכיתה י', לומדת בשלוש
יחידות לימוד בבגרות מלאה מורחבת, בצרוף מקצועות של תאטרון
ומדעי החברה.  
שמו אותי ב-4 יחידות מתמטיקה בהתחלה, אבל ירדתי כל עוד נפשי
בי, כי לא רציתי לראות או לשמוע משהו שדומה לגיאומטריה או
אפילו לראות מחברת ששם זה כתוב עליה או בכלל נושא כזה.
לא רציתי וגם ידעתי שעדיף לי שלא.
כבר בכיתה ט' ידעתי שאני אהיה ב- 3 יחידות למרות ציוני
המכובדים ובגלל זה לא דאגתי. אבל עכשיו אני כן דואגת. עכשיו
אני כבר ב-3 יחידות, אבל מה יהיה עליי?
עכשיו אין גיאומטריה וזה יופי אבל עדיין קשה ועדיין קיבלתי 55
למרות חרישה מתמדת שישבתי עליה. זה בהחלט קשה לי ואין זה בגלל
שאני מטומטמת ואני לא מאמינה שזה קשור למנת משכל (IQ), כי יש
לי קצת מעבר לרגיל (בלי להשוויץ). זה בגלל שלי אין כוח וזמן
אליה ולה אין זמן וכוח אליי.
למרות שרוצים לשדך בינינו בכוח, אני בספק אם יצליחו, כי אני
צופה מעכשיו את המשברים במערכת היחסים שלנו.