את לא תצעדי לבדך בדרך כבושה
ביערים,מנשבת קריאתך בינות ענפים רבים
שורשייך הפתלתולים כמהים לאדמה,ורפש
במשב רוח קל,תפקירי את אבקנייך היקרים
בשדות רחביי מרחבים,ולא,
ברחובות החרבים בהם פסענו
והישקתיך לרוויה בתוך עציץ פלסטיק
ודאגתי נורא והצפתיך באהבה ונתתי לך עוד
וטיילנו בשמש שעות ארוכות,
הופרת עד מעבר גדותייך בעיר
מידייך האוהבות החלו מבצבצים פרחים
כל כך יפים,ולא מצאתי בם שימוש
שורשייך פקעו והתלפפו סביב איבריי
מאוויך הכמוסים זרמו בתוך עורקיי
והצמיחו קוצים חדים,על כפות ידיי,
אלטף אותך ברוך,ארוכות,ארוכות
ועלייך נחתכים ונושרים על נעליי
אחבקך אליי ואת פרחייך הדביקים
וחרקים זוחלים לי על הפנים,
בדרך חזרה,אל ביתיינו שלי
הנחתי את העציץ באמצע הכביש
וחיכיתי שתעבור עליו משאית. |
