שוב התעוררתי בבהלה. הסתכלתי החוצה מבעד לחלון, שלג ירד. אבל
עכשיו אמצע נובמבר, איך שלג יכול לרדת באמצע נובמבר?? טוב, עם
אלוהים שכזה אי אפשר לדעת מה יקרה.
הסתכלתי על השעון. 3:20. יפה, יש לי עוד 3 שעות בדיוק לישון עד
שהלה יצלצל ויעיר אותי לעוד בוקר של יום, סתם יום של חול, שלא
יקרה בו שום דבר חדש. שגרה.
מעכתי את הכרית והנחתי שוב את הראש. נשכבתי על הבטן,(ככה הכי
נוח להירדם, סתם לידע כללי,) ועצמתי את העיניים.
טררררררררררררררררר.......פאפ! תודה לאל שזה הפסיק!!!!
קמתי, שטפתי פנים, התלבשתי, הסתרקתי, שמתי עיפרון שחור ומסקרה
כמו תמיד, והלכתי למטבח. כוס התה כבר היתה מוכנה על השולחן
במקום שלי. שתיתי בלגימה אחת, לקחתי את הסנדוויצ'ים וכסף מאמא,
כמו כן היא השאירה לי 300 שקל לשלושת הימים שהיא תהיה עם אבא
בצרפת. ניפרדתי ממנה בחיבוק והבטחה שהיא תתקשר כל יום, ויצאתי
החוצה.
היום בבי"ס עבר כרגיל, לומדים קצת, מבריזים קצת, נהנים קצת,
ככה זה. הייתי גמורה מעייפות, ידעתי שכשאני אגיע הביתה אני
הולכת לחטוף תנומה ארוכה עד הערב.
הגעתי הביתה. נעול. כרגיל. הוצאתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
חיממתי לי עוף ואת הירקות המבושלים שאמא הכינה בשבילי, הוצאתי
גם את הסלט חסה ואכלתי. תוך כדי זה כמובן שראיתי "חברים" כי אי
אפשר לעבור כך סתם לסדר היום אם לא רואים את זה. זה לא יעלה על
הדעת.
החזרתי הכל למקום, שטפתי כלים אפילו, כיביתי את הטלויזיה
והלכתי לחדר. זכרתי להתקשר ליניב. הרי לא עובר יום בלי שנדבר.
התקשרתי. כרגיל אין תשובה. השארתי לו הודעה קצרה שיחזור אלי
ושאני מתגעגעת ומחכה לראות אותו מחרתיים.

שמתי את הטלויזיה בחדר על גלגל"צ, השירים הכי טובים שיש,
התכסיתי לי בשמיכת הפוך הנעימה, וכיוונתי את השעון ל-7 בערב.
זאת אומרת שיש לי בדיוק 3 שעות ו-11 דקות לישון. נהדר. נשכבתי
לי על הבטן (כבר הסברתי לכם למה) ועצמתי את העיניים בדרך אל
האושר.

התעוררתי מדפיקות חזקות. הבנתי שמישהו עומד מחוץ לדלת. אוח,
אין לי כוח לזה. לא נורא, בטח תיכף הם ילכו, יבינו שאין פה אף
אחד.
אבל לא, הם לא התייאשו. בלית ברירה גררתי את עצמי מהמיטה לעבר
הדלת.
תוך כדי פיהוק פתחתי אותה. נשארתי עם הפה פתוח.
מולי עמדו 3 אנשים, לבושי מדים, בוחנים אותי מכף רגל עד ראש.
"אממממ....כאן זה משפחת תבור?" הסתכלתי עליהם, מרגישה שזהו
תורי לבחון אותם. התחלתי להבין מה קורה פה. סגרתי את הדלת לאט,
אך הם לא ויתרו. "ההורים בבית?" "לא" עניתי,"אני לבד."
דמעות החלו לזלוג מעיניי, מצאתי את עצמי בוכה כמו שמעולם לא
בכיתי.
"זה בקשר ליניב נכון?, מה קרה לו?" צרחתי. הם עמדו מולי, שמוטי
ראשים.
אחד מהם, הימני, שאם הייתי בסיטואציה אחרת לגמרי הייתי בטח שמה
לב עד כמה שהוא חתיך, ביקש להיכנס. הם הורידו את הכובעים שלהם
ונכנסו. המשכתי לבכות. הם שאלו איפה ההורים. אמרתי להם שהם
כרגע בחו"ל והם יחזרו עוד 3 ימים. שתי האחיות הגדולות כבר לא
גרות בבית, הסברתי להם.
הם שאלו למי אני יכולה לקרוא שיבוא להיות איתי. לא חשבתי
פעמיים. הם ראו שאני לא במצב לדבר, אז רשמתי להם את המספר על
חוברת תשבצים. אמרתי להם שקוראים לה תמר והיא החברה היחידה
שאני יכולה לחשוב עליה עכשיו. הם הציגו את עצמם, באמת הגיע
הזמן שאני אדע מי נמצא אצלי בבית. אריק, יוסי ודוד. מימין
לשמאל כמו שעמדו בכניסה.
דוד לקח את הטלפון והחליט להתקשר. "שלום, תמר? מדבר דוד, את לא
מכירה אותי..." חטפתי לו את הטלפון מהיד, החלטתי שאני אעשה את
זה.
"תמר? זאת נעמה..את חייבת לבוא אלי, בבקשה, אני לא יודעת מה
לעשות." אריק לקח את הטלפון והלך לחדר הסמוך.
לא יכולתי לנשום כבר מרוב בכי. הם רצו לקחת אותי לקרובי משפחה,
אבל התעקשתי להישאר בבית. הלכתי לחדר שלי והבאתי תמונה שלנו
ביחד, מאושרים, יניב ואני.

הם התחילו לספר לי מה קרה. "ניתקלנו במהלך אחת המשימות שלנו
בחוליית מחבלים. יניב, שהיה אמיץ מאוד ודאג תמיד לשלומנו,
החליט שהוא הולך ראשון 5 דקות לפני שירו עלינו את הצרורות
הראשונים. הוא נהרג במקום. החובשים ניסו להנשים אותו, אבל זה
לא עזר." יוסי עצר את שטף הדיבור. הוא בהה ברצפה. אריק חזר
ולחש משהו ליוסי. יוסי אמר שתמר בדרך אבל הם מוכרחים להודיע
לקרובי משפחה. הם התקשרו לדודים שלי שאחרי 3 דקות כבר היו
אצלנו בבית. דודה שלי חיבקה אותי בלי הפסקה, ואמרה לחיילים
שהכל יהיה בסדר, ושהיא תשמור עלי ותדאג שיודיעו להורים. איזה
בסדר ואיזה בטיח, מה בסדר, חשבתי לעצמי בראש. כלום לא יחזור
להיות כמו שהיה פעם. מאז, לא הוצאתי מילה יותר. הפסקתי לדבר.
בזבוז זמן חשבתי לעצמי. אם אני לא אוכל לדבר עם יניב יותר, אין
סיבה שתהיה לי זכות לדבר בכלל.
תמר הגיעה. בכתה איתי, ישבה איתי, דיברה אלי, לא עזבה אותי
לרגע. למחרת ההורים חזרו והאחיות הגיעו והתקיימה ההלוויה.
הלכתי אליה עם התמונה שלנו, לא נפרדתי ממנה אפילו לשניה.
ההורים שלי היו שבורים, ראיתי את אמא שלי נשברת ממש מול
העיניים שלי. אבא ניסה לעזור לה, אבל ראו עליו שהוא בקושי עומד
בעצמו. האחיות שלי אחזו זו בזו, ואני, אני הייתי עם תמר שלא
עזבה אותי לרגע.

תמיד החשבתי את תמר לחברה הכי טובה. היא לא היתה מוגדרת ככה,
אבל לה סיפרתי דברים שלאף אחד אחר לא, על הפחדים ועל הרצונות.
כל מה שהרגשתי שאני יכולה להוציא, היא היתה הכתובת. אני לא
בנאדם פתוח, אני סגורה ביותר, לא משתפת אנשים ברגשותיי
ומחשבותיי, רק את תמר, לפעמים.
אם לא היתה איתי באותם רגעים, אני לא יודעת איך הייתי שורדת
שם, בהלוויה, ואחריה ב"שבעה" ואז בבית בחיי היומיום. כולם
התרגלו לעובדה שאני לא מדברת. הייתי אצל 6 פסיכולוגים שונים.
אפילו לפסיכיאטר שלחו אותי! וכל זה היה ב-9 ימים. כלום. החלטתי
שאין טעם לדבר. דיברתי רק עם יניב כל יום שהלכתי לבקר אותו.
קטפתי לו פרחים חדשים, ניקיתי את הקבר, הדלקתי נר חדש מידי
יום. לקחו לי 12 יום להבין שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. אני לא
מאמינה שרק אחרי 12 ימים הבנתי את זה. ממש גועל נפש מצידי.
אחרי יום אחד כבר הייתי צריכה להבין את זה.

תיכננתי הכל בקפידה. גנבתי מדודה שלי את הכדורים, וידעתי שכמות
נכבדת תעשה את העבודה. חזרתי הביתה מדודה שלי, כבדרך אגב,
להיפרד משאר המשפחה, שכבר לא היתה ממש משפחה. ואז ראיתי,
שאמא כבר עשתה את העבודה.

12.12.02