רוח קרה,
כזו של הרים מושלגים,
מבטים קפואים,
ושל גשם סוער.
רוח עזה
שחודרת לתוך הגוף
בנשימתה,
ביהבה,
ובכל מובן שלה.

בכל פעם שהתקרבה,
הרגשתי את רוחה,
וראיתי את קפאונה.
זה חדר לתוכי,
הקפיא את עצמותי
רסיסים קפואים של דם חם,
עמדו מלכת בוורידי.

והנה שוב אני מרגיש אותה רוח קרה -
היא באה מאחורי.
הנה העלים מסתחררים בזו הרוח,
אפילו עפעף לזוז לא יכול.
שפתותי רועדות,
הנה באה הרוח הקרה

בואי אלי רוח קרה,
אני רוצה להרגישך
אני רוצה להתקרר.
מנוחה -
מחום של קיום.

בואי אלי רוח קרה,
חדרי למוחי דרך עיני
הקפאי את רגשותי
קור -
ללב שמתלהט

והיא עושה ושומעת,
הרוח הקרה מתקרבת.
הנה היא באה אלי,
אך להסתובב לאמצה אני לא יכול.
אני קורא לה: "עמדי לפני, וחבקי אותי!"
אני מרגיש אותה מצדדי,
ורואה מזוויות עיניי.

עומדת לפני רוח קרה,
נושבת ומפרעת שערותי.
רוח קרה כקרח,
מקפיאה אותי לכיחלון של מוות.
רגע לפני שגם הם קופאים
פוגשים אישוני את עיניה של הרוח,
ובפנים,
הכל הופך מותך -
הרוח הקרה נסה,
מפנה דרכה לאש-להבה.