נועה המציאה לעצמה את פיית המשאלות כמתנה ליום הולדתה העשירי.
הפיה שירתה אותה בנאמנות, כשהיא גורמת לכל הדברים לנועה רצתה
בהם באמת לקרות.
"הלוואי שאהיה שמחה", ביקשה נועה בכל פעם שהיה לה מצב רוח רע,
ותוך רבע שעה הייתה שוכחת שהרגישה רע.
"הלוואי שאפסיק לפחד מכלבים", ביקשה, והפחד עבר. היא אפילו
ביקשה מאמא לקנות כלב.
אולם הקסם פעל רק כשנועה רצתה במשהו באמת, בכל לבה. במקרים
אחרים, בעיקר כשרצתה לפגוע במישהו שהיא אוהבת, או להזיק לעצמה
באופן עקיף, הייתה הפיה מקפיאה את הקסם ואומרת לנועה לשקול
שנית. בעצם, היא מעולם לא אמרה לה דבר. היא תמיד, באופן כלשהו,
גרמה לנועה שתחשוב אותו בראשה.
אפשר לומר שהייתה לנועה ילדות מאושרת. רק דבר אחד העיב על כך:
היא הייתה מהילדים הלא- משתלבים. אלה שלא מזמינים אותם ליותר
מדי מסיבות והם לא יושבים בספסל האחורי של האוטובוס. היא הייתה
שונה.
היא תמיד רצתה לבקש עזרה מהפיה, אך לא ידעה בדיוק מה לבקש.
שיהיו לה חברים? הרי היו לה, חברים טובים אפילו. ובכלל, הפיה
הייתה קצת קשת תפיסה בעניינים כאלה, היא מעולם לא הבינה את
הרצון של נועה להשתלב בחברת אנשים שלא אהבה במיוחד.
אך כשנועה עברה לחטיבה, הבעיה החמירה. היא הייתה מוקפת בילדים
חדשים, החברים שלה היו רחוקים ואליה אף אחד לא התייחס.
ערב אחד, לפני  שנרדמה, היא הבינה מה היא צריכה לבקש מהפיה.

נועה התחילה לאבד את סבלנותה.
"מה קרה לך? נגמר לך אבק הפיות?"
קול קטן מלמל משהו חסר חשיבות בתוך ראשה.
נועה ציירה בעיני רוחה את הכתה החדשה, חשבה על כל המסיבות שלא
תוזמן אליהן, וניסתה בפעם הרביעית, והפעם בכל התקיפות  שיכלה
לגייס: "הלוואי שאהיה כמו כולם".
הפעם זה הצליח. אבק הפיות אפף את נועה והיא הרגישה שהיא מתחילה
להשתנות.

נועה לא הזדקקה יותר לפיית המשאלות. היא הייתה מאושרת. היא
נחשבה אחת הבנות היפות ביותר בשכבה ותמיד ישבה בספסל האחורי של
האוטובוס.
אך איפשהו בגיל 17 זה התחיל להתפורר. היא התחילה להתגעגע לחברי
הילדות שלה, שניתקה איתם קשר כשמשאלתה התגשמה. קצת נמאס לה
לדבר כל הזמן עם חברותיה המזויפות על קניות ובנים. וגרוע מכל:
הדהדו במוחה המלים שאמר לה החבר האחרון שלה, היחיד שאהבה באמת:
"זה לא שיש בך משהו רע. את פשוט...רגילה".
ערב אחד לפני השינה היא נזכרה בפיית המשאלות שהייתה לה כשהיא
הייתה קטנה, ורצתה לבקש ממנה עזרה. היא חיפשה אותה בכל הבית,
אך בלי תועלת. היא האשימה את אחיה הקטן, את הוריה, את הכלב...
אך בסתר לבה ידעה שהיא אשמה, היא איבדה את פיית המשאלות.

לא לכולם, רק למעטים יש פיית משאלות.לכן, אם יש לכם אחת, ואתם
רוצים לשמור עליה, אל תנסו להיות כמו כולם.




[הערה: זאת לא אוטוביוגרפיה. אני הצלחתי לשמור על פיית
המשאלות שלי.]