התאורה העמומה בחדר השתקפה על כנפו השחורה. שעון הקיר הראה
חצות בדיוק. אני אף פעם לא מאחר. ירח מלא בחוץ. אני והפסנתר
שוב נפגשים בחצות הליל ולי יש חצי בקבוק של ג'וני ווקר ביד.
אין טעם לבכות על חלב שנשפך. אין טעם לבכות על בחורה שהייתה
ואינה עכשיו. יש הרבה דגים בתוך ים של חלב שנשפך לאנשים
אחרים.
הפסנתר קורא לי אליו, כמעט מתחנן. אני מתנדנד לי אל שרפרף העץ,
מתיישב ומביט בפסנתר מקרוב. לבן, שחור, לבן, שחור, לבן, לבן,
שחור. פסנתרים יודעים לבכות על בחורות יפות כמו קלרה ואני יודע
ללחוץ על הקלידים ברגישות. אני סוחט מהפסנתר צליל בודד וחלש.
ככה כל המנגינות מתחילות.
אני מנגן את השיער של קלרה ואת השפתיים של קלרה. אני מנגן את
העניים הגדולות של קלרה ואת הרגליים שלה. אני עולה ויורד
בסולמות נוקש בקלידים ברוך או בעוצמה והמנגינה הזאת היא
הנשיקות שלי ושל קלרה. אני לא מזיל ולו דמעה אחת. מנגן בעניים
עצומות ולא מפספס אפילו צליל אחד. למנגינה הזאת אין סוף. כבר
כמעט בוקר, אני קצת שיכור, בחוץ שרידים של ירח מלא והפסנתר שלי
בוכה על קלרה.