Set And Setting

ישבתי לי בחדר, התבוננתי, כזה ריכוז של עוצמה, מפתח לעולמות
אחרים, מפתח לאישיות אחרת. התבוננתי גם עליה, טיפה קטנה של גן
עדן, אחד החומרים הנחשקים ביותר בעולם. החזרתי את מבטי לריבוע
הנייר הפיצפון והצבעוני, וחזרה אל הכדור עם הציור של סוס לבן
עליו. הכדור עם הציור של הכתר הלבן כבר התחיל לשנות את פני
הדברים, הכל נראה כאילו הוא עשוי מאבקה דחוסה ונוצצת כזו, אבק
כוכבים תוסס ובהיר. הוא כבר הדליק אש בכל דבר שראיתי. המציא
אהבה ממעמק הבור שיש לי במקום אישיות, והפך פתאום את כל
הבחירות והדרכים שאי פעם בחרתי לנכונים. הבור פתאום התמלא זהב.
למעשה אין לי בור במקום אישיות, יש לי אישיות נהדרת, אבל אני
לא מצליח להבין את זה, לא מצליח להרגיש את האישיות הזאת. אני
רק מרגיש בור שחור ועמוק שבאמת לא קיים שם, הוא מזוייף.

ישבתי לי בחדר, פוסטרים צבעוניים מכסים את הקירות, חלק מהחברים
שלי היו שכובים על גבם, נמצאים באמצע טריפ הזייתי עוצמתי
ומטורף כלשהו כתוצאה מה- 2C-T-7, מה- PCP או מה- 2C-B. אחרים
קפצו ודיברו ביניהם באנרטיות על השפעת מספר כדורי האקסטזי
שלהם. הבאנג הגיע אלי, הורדתי עוד ראש, ומחשבות חדשות שלא
ידעתי שלמוח האנושי יכולת לחשוב אותן בכלל זרמו לתוכי בעוד
שהגלים המחשמלים והממריצים שהתחילו מהחזה שלי והתפשטו דרך כל
גופי כמו גל הדף שנוצרו מהמוסיקה השמיימית הזאת העירו אותי
לחיים, ניערו ממני כל שמץ של ספק והיסוס, הציתו בי משהו שהיה
רדום כבר המון זמן - תחושה כזו אינטנסיבית של חיים. תשוקה
להכל. וזו רק ההתחלה, כי לקחתי את הכדור הזה רק לפני שעה או
שעה וחצי.
"תום, אתה בא לצאת החוצה?"

ישבתי לי בחדר, לקח לי המון זמן לקלוט, לעכל, לעבד ולהגיב.
"בטח! חכו רגע". הטענתי את מיליוני הכיסים שבמכנסיים שלי
בדיסקים מכל הגוונים ומצבי הרוח, לקחתי את הדיסק מן והתכוננתי
לצאת עד שפתאום נזכרתי. נזכרתי שוב. התיאבון האין-סופי, הצמא
החריף שלי לאינטנסיביות הזכיר לי אותם. לקחתי את היהלום הקטן
בידי ובלעתי אותו. דהר לך סוס. דהר בפראות וטירוף ואף פעם אל
תעצור, אפילו אם אפול מגבך ואמות. לקחתי את הריבוע הקטן
והצבעוני, מדהים שלמשהו כה קטן, חמוד, עדין ותמים יש כאלו
עוצמות רועמות שמפלחות לרסיסים את כל הגבולות הידועים למוח
האדם שקשורים למציאות, לעולם, לחיים, לעצמך, לתפיסה, להכל.
"Please serve me well", אמרתי לעצמי (משום מה אני תמיד חושב
לעצמי ומדבר לעצמי באנגלית),
"Im pooting my trust in you". הנחתי אותו מתחת ללשון. אמרתי
לחברי שהיו מתים לצאת החוצה שיחכו קצת, כי אני רוצה לגלגל לי
איזה ג'וינט לאח"כ, שימלאו כמה בקבוקי מים בינתיים. גילגלתי לי
ג'וינט ענקי דחוס ושמן, ויצאנו.

ישבתי לי בחדר, דיברתי עם החברים שלי. כל היום היתה בי תחושה
שזה הולך להיות ערב בלתי נשכח, וככל שהערב התקדם, התחושה הזו
הלכה והתעצמה. "נו, מה עם הזה אחי?", שאלתי את אחד החברים שלי.
"אה כן, וואי וואי חכה תראה מה הבאתי לך", "משהו טוב?", "משהו
בן בן זונה". יש..! סוף סוף. תבינו, כמו שאמרתי מקודם, יש לי
רצון חזק לאינטנסיביות. כל חוויה והתנסות שלי חייבת להיות חזקה
יותר מהקודמת, עשירה יותר, עמוקה יותר, אחרת אני לא אתעלה על
עצמי, לא אפרוץ גבולות, לא אעלה מדרגה.
הפעם האחרונה היתה מדהימה, שלושה אקסטות של פצצה ירוקה. בהתחלה
אחת, אחרי שעה עוד אחת, אחרי חצי שעה חצי כדור ואחרי עוד חצי
שעה את החצי השני. זה היה לילה בלתי נשכח! ספידים, הזיות,
אשכרה לראות דברים שלא היו שם (האקסטות היו מפוצצות ב DXM).
אני לא אכנס לפרטים, אבל זו היתה חוויה שקשה להתעלות עליה.
אז אני עומד שם, והוא מוציא מהכיס אקסטה כתר לבן ואקסטה סוס
לבן. "פאאאק! גדול!", "רגע רגע, זה רק קצה הקרחון", "מה ז"א?
אבל לא נשאר כסף בסוף", "אני יודע, זה עלי אחי". הוא הוציא
מהארנק טריפ, קרע לי שפיץ ונתן לי אותו תוך כדי לחיצת יד
וחיוך. "וווואי אחייי תודההה" אמרתי בהתלהבות טהורה של ילד
קטן. "אין בעיה בן-אדם. בכיף איתך", "זה מאיפה? ירושלים? לוד?
תל אביב?", "אשקלון אחי, אשקלון. אלה מהחזקים. שפיץ זה כל מה
שאתה צריך".

אנחנו יושבים לנו שם בחדר, בדיוק סיימתי להכין את הקססה,
מתחילים לעשן ולהוריד ראשים, בלעתי את הכתר. כולי התרגשות. היו
איזה שניים שלושה אנשים שעישנו שם 2C-T-7. אין לי מושג איך הם
השיגו את זה. זה סם ההזיות הכי אינטנסיבי, מוקצן ומוחרף שיש.
משהו מטורף. כבר איזה 20 אחרי שעישנו את הכימיקל המסוכן, הם
כבר היו מוכי תדהמה, המומים לגמרי, מוצפים לחלוטין מעבר לכל
דמיון בעולמות ומימדים אחרים. הם כבר לא היו פה, רק הגוף שלהם
נשאר מאחורה מתוך הצורך לציית לחוקי הפיזיקה, אבל הם עצמם היו
במקום אחר, מקום שנמצא סביבנו כל הזמן, בכל דבר, בכל רגע, אבל
סמוי מהעין.
אמרתי לעצמי בראש, באנגלית, "זה הולך לחיות, כלומר להיות חתיכת
לילה!".


Forplay

עד כמה זה משעשע לראות שני אנשים כמוני וכמו חברי מדברים על
סמים ליד אדם נורמאלי.
אני - "אז מה אחי, מה נסגר?"
הוא - "עזוב אחי, אני בדודה מה זה רצח."
אני - "מה? שחור? קרח? סתם ירוק?"
הוא - "עזוב אותך שחור עזוב אותך קרח אחי, סתם דופק."
אני - "כן אני יודע, עשיתי שחור לאיזה תקופה, זה אכל לי את
שרירי
הידיים שחבל על הזמן. הייתי צריך להתחיל לעשות משקולות מהתחלה
שוב."
הוא - "וואלה, אבל עכשיו דווקא יש לך שם כמות שריר מכובדת."
אני - "תשמע, אני עובד קשה."
הוא - "משהו, בטח אכלת איזה ספיד, נכנסת לחדר כושר ופתרת הכל
ביום אחד."
אני - "אז מה? למה דודה?"
הוא - "דלקה אחי, דלקה!"
אני - "עזוב אותך ספידים אחי, תביא אותה באיזה שני מיצובישי
ותסדר לך אותה באיזה 8 שעות סרטים."
הוא - "עזוב אחי, אני מסתדר להערב על שני רולקס".
אני - "שני רולקס?! אחי תסדר לי משהו."
הוא - "רולקס בטח אין כבר, אבל יש מצב לסוסים וכתרים לבנים."
אני - "סבבה. הכל חוץ מחללית כחולה או פצצה ירוקה או משהו כזה.
חרא של אקסטות, אלא אם כן אתה לוקח אותן בכמות גדולה מספיק כדי
להנות גם מכל שאר הכימיקלים שתקועים לך שם. אבל זה שורט
עמוק."


The Beginning

יצאנו כולנו ונעלנו מאחורינו את הדלת. התחלנו לרדת בהתלהבות
ובציפיה כלפי מה שמחכה לנו בחוץ. כולם קופצניים, מודלקים רצח.
לכולם יש חיוכים מרוחים להם על הפנים כמעט באופן כפוי. לכולם
יש עיניים דלוקות אש, פתוחות עד כמה שרק אפשר לפתוח אותן, עם
עישונים שכיסו את כל טבעת הצבע של העין. כולם שואגים מצחוק אחד
לשני, יורדים במהירות וקופצים את המדרגות כשעשינו את דרכנו
למטה.
לרדת 8 קומות במצב הזה היה נראה אין סופי! אנחנו יורדים
ויורדים וממשיכים לרדת ועוד מדרגות ועוד ועוד ועוד. הלב מתחיל
לפעום בטירוף, הראיה הופכת לא יציבה יותר, כמו להסתכל על הכל
מבעד מסך של מים בעוד מישהו מטלטל אותו חזק יותר ויותר ככל
שהכימיקלים טסים לך למוח ומשנים לך את התיכנות, או, אם תרצו
לראות את זה בצורה רוחנית (כמו שאני תמיד רואה זאת. אנשים כ"כ
פוחדים מהנזק והסיכון שבסמים, כאשר הם לחלוטין לא מודעים לכמות
האדירה של תאי המוח שמושמדים כל פעם שהם משתכרים ולנזק העצום
שעישון נרגילה וסיגריות עושה. ובמילה אחת - "נו אז מה! אז מתים
לנו תאי מוח, אז יש סיכוי שנמות, ביג דיל! שני הדברים האלו
קורים לנו כל הזמן כל רגע, אלא אם כן אתם חיים חיים סטריליים,
אטומים ומוגנים באיזושהי יריעת ניילון של פחדים, היסוסים
וספקות עד חולי. מה לעשות, זה המחיר שצריך לשלם כדי לקבל את
המפתחות המוזהבים האלו." למה אני מתכוון "מפתחות מוזהבים"?
חזרה לקטע הרוחני - בשבילי סמים הם דבר מאוד רוחני, בעלי
פוטנציאל ספיריטואלי נדיר, אקזוטי ורב עוצמה, כמו כישוף או
קסם. הסמים הם מפתחות לשערים שבדרך כלל נעולים במצב ההכרה
הנורמאלי. סמים מאפשרים פתיחה זמנית של שערים אלו המובילים
לעולמות אחרים, תפיסה אחרת, ידע וכוח אישי שאף פעם לא נוכל
להתקרב אליו ללא עזרתם של המפתחות הזהובים האלו. הרחבת הידע
והלוליינות הרגשית והרוחנית אל מעבר למה שרק אפשר לדמיין ע"י
התנסויות רבות עוצמה בטווח ספקטרום שאי אפשר להגיע אליו, אלא
דרך סמים), ככל שהשערים נפתחים עוד ועוד ומן העולם שנשקף מצידם
השני מתחילים לזרום אלמנטים ואנרגיות לעולם שלנו בו אנו חיים,
צובעים אותו בצבעים שמעולם לא נראו פה, צבעים שהאור הרגיל לא
משקף, צבעים שהעין הרגילה לא מבינה, מעניקים לנו רגשות שמעולם
לא ידענו שבנפש האדם כוח ויכולת מספקת כדי להפיק אותם, לחוש
אותם ולעבד אותם. אין פלא שהזכרונות מהדברים השמיימים שעוברים
עליך בזמן שאתה דלוק הם רק צל רדוד וכהה של הדבר האמיתי. למוח
ולנפש אין מספיק "מקום" ו"יכולת" כדי לזכור רגשות מתפרצים
שכאלה במלוא עוצמתם. לשפה האנושית אין כוח ויכולת לבטאם,
ולעולם לא תהיה.
וכל המחשבות האלו חלפו בראשי בשבריר שניה שלקח לי לקפוץ גרם
מדרגות. אני מסתכל מעבר למעקה, מנסה למקד את הראיה, ורואה מה
שנדמה לי לספירלה מרובעת אין-סופית יורדת של מדרגות. עלה לי
הרעיון להסתכל גם למעלה, אבל הוא פשוט נעלם וטבע בסחף ההתלהבות
והאנרגיה שהתחילה לזרום בי. "אין לזה סוף!" מישהו העיר, ואנחנו
יורדים ויורדים וממשיכים לרדת ועוד ועוד. אני שוקע לי במחשבות,
הזמן נמתח ונמרח, ופתאום אנחנו בקומה התחתונה.
פתחנו את הדלת וזרמנו החוצה בשיטפון מטורף של נערים. סיכמנו
ללכת לפארק במרחק הליכה של רבע שעה בערך, שיש בו מרווחי דשא
אין-סופיים, עצים, ערוגות פרחים וצמחים, פסלים ופנסים, מושלם.


Vividly Excluded

אני לא ממש יודע את הקשר של הכותרת הזו לטקסט שאני הולך לכתוב.
צמד המילים הזה היה הראשון שירה עצמו לתוך ראשי כשנסיתי לחשוב
על כותרת. משהו מבפנים הביע את דעתו, ונכבד אותה.

ישבתי לי בחדר, דמיינתי לעצמי איך הלילה הזה עלול להיות. לא
משנה עד כמה טוב אתה חוזה את פני הדברים הצפויים להתרחש, לא
משנה עד כמה אתה יודעי מה הולך לקרות לך, כל פעם שאתה מגיע לשם
(בתנאי שאתה לא פותח את השער יותר מדי, כי הגוף שלנו לא בנוי
להתמודד עם עוצמות שכאלו, וכשהוא נחשף ליותר מדי הוא סוגר את
עצמו, מוריד את רמת הרגישות, ואז השער לא נפתח כיאות), בנוסף
לתחושה המתוקה של "אני שוב כאן", זה תמיד משהו חדש. תמיד
הרפתקאה חדשה, מסע חדש, אף פעם לא נמאס, לא משנה עד כמה צפוי.
אף פעם לא צפוי, לא משנה עד כמה אותו דבר. הלב שלי פעם בטירוף,
הרגשתי כאילו מישהו דחף לי מנוע דיזל 10000 סמ"ק במקום לב
שמזריק לי דלק טילים לשרירים. אני לא יודע כמה זמן לקח לנו
להגיע לשם, אבל למרות שזה הורגש כמו שעה לפחות, זה לא היה יותר
מעשר דקות.