כשהחל הקשר ביננו הדבקת אותי בכיני ערווה. הרופא הגדיר
אותך אז: "מדגרה חיה למנדבושקס". אני זוכרת שהייתי עדה לתגובתי
שלי לעניין, כאילו צפיתי בעצמי מבחוץ, התפעלתי מהתייחסותי
העניינית ונתתי לעצמי ציון לשבח על שאינני נבהלת ובורחת. למרות
שהכרתי אותך זמן כה קצר, נתתי לך כבר אז קרדיט כזה שההתרחשויות
הארציות לא יכלו להקטין את דמותך הרוחנית הנצחית בעיני. אני
זוכרת שראיתי בזה מעין מבחן: היכולת שלי להתעלם מדברים לא
מהותיים כאלה. והיה לי נדמה שגם אתה נמצא בספירות רוחניות
שכאלה. דימיתי שמותה של בתך ותהליך האבל שעברת השאיר אותך
במקום רגשי או רוחני כזה שבו אתה כבר יודע מה חשוב ומהותי ומה
שייך לתפיסות אנושיות מוטעות שנובעות מהיקשרויות ומכעסים.
אהבתי כשאמרת לפעמים - אלו רק קשיים טכניים, על כאלה אנחנו
יכולים להתגבר! ראיתי באמירה הזאת עדות לכך שאתה אכן מחזיק
בגישה דומה לשלי. עד כמה טעיתי!
האמת שלך יצאה לאור בנסיעה צפונה לאחר חופשה אומללה אחת. המסכה
נפלה, אתה דיברת בניכור, בקור מקפיא ובשנאה. היו כמה סדקים
במשך חצי השנה שקדמה לזה אבל אני המשכתי לדבוק בראיה החיובית
שלי.
כל מה שקרה בשנה וחצי לאחר מכן היה פשוט עוד ועוד מאותו דבר.
עוד ועוד התעקשות שלי לראות בך אותו איש שמהותו האמיתית שמעבר
לכל התולדות הארציות של התנסויותיו היא טובה, אצילית וראויה
לאהבתי. וכל פעם מחדש, לאחר לא יותר מימים אחדים של נעם, הגיעו
עוד ועוד התנכרויות שלך, שימוש לרעה ברגשותי באופן כמעט ציני
(כמעט?), ומדי פעם מופשל ווילון המסכה שלך ונגלית האמת
המכוערת, הקרה והאכזרית.
טוב, אז אסלח לעצמי על שקיבלתי אותך בחזרה פעמיים, כזאת אני,
מוכנה להאמין בשינוי ובנצחון האהבה. אבל הייתי צריכה לאמר לך
שלום שבועיים בערך אחרי הניתוח שלך. אז כבר עשיתי די למענך
ויכולתי כבר לעזוב. ואתה כבר הראית לי את פניך. "כדאי שתכירי
אותי קצת יותר" אמרת פתאום... לאחר כל מה שעברנו ביחד! כמה
מוזרה ובלתי מובנת דבקותי באהבתי אותך. איך לא ברחתי ממך כמו
מפני אש לאחר התפרצות הגעש בהונג קונג? במה נשאר לי להאמין?
מוזר. עדיין קיויתי שסביבה אחרת, שבה לא תהיה משמעות לבעיות
גשמיות כמו כסף תוציא את הטוב שבך. המשכתי לחשוב שאהבתי מרפאת.

כשסיימת את הקשר ביננו ידעתי שעשית לי טובה גדולה. ידעתי
שכשתחלוף סוף סוף התקופה הכואבת אהיה משוחררת ממועקה וסבל שלא
מגיעים לי. ידעתי שעשית לי טובה כי אני לא הייתי מסוגלת להפסיק
להאמין בך ולכן לא הייתי מסוגלת לעזוב. ידעתי אך גם כאבתי, זמן
רב.
כשהסתיים הקשר ביננו עזבת אותי שבוע לפני שעברתי ניתוח. לא
רציני כמו שלך כמובן, משהו שקורה לאחר הוא תמיד פשוט יותר.
שלושה ימים לאחר מכן ישבת במסעדה מול אשה אחרת.