(בזמן שישבת שבעה, לפני פסח 2000)
שלום יקר,
אין לי מושג מה עובר בראשך כשאתה רחוק. בעצם, גם כשאתה קרוב לא
ממש ברור לי מה בלבך ובראשך. קרוב-רחוק. איך יכול להיות ברור
לי מה קורה עם מישהו אחר כשאני מתקשה לברר לעצמי מה איתי?
ואולי אני מתקשה לדעת את נפשי בגלל שמשהו בך מבלבל אותי. קצת.
אולי חלק נכבד ממה שאני מרגישה הוא בעצם שיקוף של מה שקורה
אצלך? אתה זוכר, בתחילת הכרותנו, כשסיפרת לי כל מיני דברים על
שתי בנותיך, התקשיתי להפריד את דבריך ולייחסם לשתיים, ואמרתי
לך - רגע, רגע, מה מתייחס למי? הכל נראה לי כמו אחת...  ואז
סיפרת לי. אז חיברת עולמות בפעם הראשונה.

(כעבור ימים אחדים) -
אתה רואה, עוד לפני כל האירועים האחרונים ידעתי לכתוב -
קרוב/רחוק. כן, זהו, זוהי תמצית המצב בעיני - קרוב/רחוק.  הי,
קרוב רחוק שלי, מה שלומך?
כעת אני כבר מבינה שיש הפרדה לשני עולמות בנושאים רבים. מזרח/
מערב, משפחה/חברה, כאב בלתי נסבל/אפשרות להמשיך הלאה,
פנים/חוץ.  אתה עובד בשני חלונות, מחיצה על המסך, מחיצה בתוך
הדיסק, סוגים מקבילים של קלט/פלט, הפרדה מוחלטת. וכבשה אחת
קטנה, אולי לא כל כך קטנה בעצם, עברה פתאום ללא התראה ממשית
ובלי שאפשר היה לעצור אותה (רצית לעצור?) מחלק אחד למשנהו.
והיא שרדה, לא מתה. התנאים היו אמנם אחרים - השתנו מידות האור
והחמצן, הטמפרטורה היתה קצת שונה, אבל היא החליפה בגדים,
משקפיים וכיוצא בזה, והסתגלה. ואתה, מה אתה עושה עם זה? מה זה
עושה לך? מה זה אומר לך? איך אתה מרגיש כלפיה?
כבשה? כבשה שייכת לחלון הימני. שם אני יודע איך להתייחס אליה.

יקר שלי, קרוב רחוק שלי, אתה מוצף בכאבך הישן, הכאב החדש הזה,
פחדים ודאגות בריאות, ועל כל זה אני עוד מבלבלת עליך את
עולמותיך המסודרים.

אתה רואה, לא התמוטטתי כשנחשפתי לחלק האחר שלך.
ואתה? האם תוכל לעמוד בחשיפה קלה של הפנים אל החוץ? של הכאב אל
החיים המציאותיים בחוץ? וגם, קצת פחות חשוב אך זוהי האמא של
ההפרדות שלך, חשיפת המזרח אל המערב? לקחת צעד אחורנית ולהביט
על הכל בבת אחת - להתקרב ולחבק.  את    ה כ ל .
אני מחכה לך כאן. לא אוכל לחיות ממודרת. בוא אלי, קח אותי
אתך.

יום ראשון, תום השבעה על אחותך. הגעת לעבודה, אתה מבולבל, זה
עתה היית בתוך משפחה אבלה ומה זאת העבודה הזאת, מה היא חשובה
בכלל.  הזקן והכיפה שלך מביכים אותך, הם שייכים לעולם אחד
ונראים גם באחר. הופתעתי שאתה שומר על כשרות הפסח. אדם שטוען
שאינו מאמין באלוהים, לא כל שכן שאינו דתי ואינו שומר מצוות
בדרך כלל. איך זה מתקשר להפרדת העולמות? את החגים חוגגים עם
המשפחה והיומיום שייך לעולם האחר.

יום שני, אחרי כל החג. היה חג נעים ביותר. היינו ביחד עוד
ועוד, לבדנו, מטיילים, מארחים. ובהפרש יום - סופשבוע שהרגיש
כמו חלק מהחג. ולמחרת, נחתם על כל זה הגולל, הופשל הווילון
והתחיל שבוע עבודה. יומיים שלא הגעת הנה. יודעת שחייבת להמנע
מלהתקשר. הצלחתי בכך קצת, והבוקר צלצלתי בכל זאת ודיברתי עם
המשיבון הסלולרי שלך. ניסית למצוא אותי אבל לא טרחת יותר מדי.
כי מה, אז לא נדבר, אז מה. אז עוד יום, ועוד אחד. למה אתה
מתכוון כשאתה אומר "לא מודה באשמה"? אני השוויתי את תגובתך
המאופקת להצהרת הגעגועים שלי אל האופן שבו, בסגפנות יתרה,
בילדותך, היית קם לפנות בוקר לתפילה עם אביך, כי צריך. ואתה
אמרת נכון, צריך לעבור את השבוע הזה אבל לא מודה בהתעלמות
מגעגועים. לא מבינה. מה מקור הפער בהתייחסות, בתפיסה? האם אתה
לא אומר מה שאתה מרגיש? או אולי אתה אומר מה שלדעתך אני צריכה
לשמוע?

ביום שלישי, אחרי הסרט עם אביטל -
היה רע, כל כך רע....
אני לא יכולתי להתאפק, זכרתי שאמרת פעם - מדוע לא עלית? מדוע
לא צלצלת? זה היה נפלא לו עשית כך. אני הייתי בודד שם בדירה,
עצוב, ואת היית מביאה אלי את חומך וקרבתך- האם אני מצטטת אותך
נכון? או הגזמתי? לא ממש התכוונת כך?
אז עליתי וצלצלתי. לא זכיתי בקבלת פנים מופתעת ושמחה. את
הפתעתך ביטאת בטון ביקורתי מעט, ואת הזמנתי פנימה בטון שמקבל
עליו את הדין, אם זה המצב. כך הרגשתי. האם טעיתי? אכזבתי הציפה
אותי כל כך עד שלא יכולתי יותר לא להשאר ולא לעזוב, לא להתקרב
ולא להתרחק, וכל מה שאני עשיתי מכאן ואילך רק החמיר את
העניינים.

שבת. בשבילי זה טרגי לאבד את הקשר אתך. זה אמנם פחות רע מאשר
אילו היית מת, חלילה. מזל שאתה חי. אך אני מאד מאד עצובה. אולי
זו טרגדיה מאד קטנה מזווית הראיה שלך, אך לא מהזווית שלי. אני
אכאב את הפרידה ממך, וכל תא בנשמתי ובגופי יתגעגע אליך עד
כלות.  אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מימי, ונראה שזה גם לא
יקרה שוב. אני אחלום בלילות על הגבר הדק, הגבוה והעדין, שנכנס
לחיי לחצי שנה, לחצי שנה של סערת רגשות מקסימה ונפלאה,
שהסתיימה בחטף. בגלל מה?  האם זה היה חייב להתפתח כך? לא ברור
לי.
אני קוראת עכשיו מכתב בכתב יד שכתבתי לך לפני למעלה מחודש. זה
היה אחרי שבת נפלאה, שחיינו בה את הרגע בלי להכפיף את התוכניות
לשום "צריך", ולשום אילוץ מיותר שאין לו ערך ממשי. היינו ביחד,
קרוב ונוגע, נוגע עמוק ואמיתי. אני פשוט כל כך אוהבת אותך!
כתבתי כך בתחושה שאין בכוח המילים לבטא את מלוא הרגשתי.
והמשכתי בתיאור:
בגבר הגבוה ההוא, שעדינות הווייתו בעולם הזה היתה ניכרת כבר אז
בהליכתו מולי באותו יום ראשון להכרותנו, התאהבתי זמן קצר לאחר
מכן. בהמשך התפתחה בי הרגשה שנשמותינו קשורות זו לזו מעבר
לביטוי הזמני שלהן בעולם הזה. הרגשתי מחויבות עמוקה לשלומך,
צורך גדול לעטוף אותך באהבה, ואכפתיות לגבי כל מה שסובב אותך
וקורה לך. לא הבנתי איך אתה מודה לי על מה שבעיני היה כל כך
מובן מאליו, לאור רגשותי ויחסי. לא הבנתי איך זה שאתה מתייחס
אחרת, כי חשתי אותך איתי, נתון באותה התלהבות וחיבור משותף,
כמוני.
לאט לאט הבנתי שאצלך התפיסות והרגשות אחרים. ניסיתי, בכל כוחי
ניסיתי לסגל את עצמי  לציפייה ממני להיות כמו "יש היום נשים,
נשים מודרניות היום, מרוכזות בקריירה ועבודה, והקשר שהן
מעוניינות בו מוגבל לבילוי משותף כזה או אחר ותו לא".  קצת
הצלחתי, אבל לא מספיק.  כל פעם שאנחנו ביחד ליותר מערב או יום,
אני מתחברת אליך שוב בעבותות שהקריעה שלהן בשבוע שלאחר מכן
כואבת, מעליבה, ובלתי מובנת. אינני יודעת מדוע זה כך. אולי אתה
לא בנוי לחיבור כזה, ואולי אתה פשוט לא מרגיש כך כלפי.  
אז - כן, דמעותי ביטאו כאב על משהו בעל חשיבות עליונה בשבילי.
לא שאי אפשר להתמודד עם זה בדרכים אלו ואחרות, לא שאי אפשר
לדבר על זה ברגע אחר, ברגיעה. אצלך  עורר הכאב שלי דחייה עזה,
אולי אפילו בוז. האם היית רוצה שלבת זוגך לא יהיה אכפת בכלל,
או שמידת האכפתיות שלה ביחס למה שביניכם לא תעבור את כפתור
חולצתה?
אני נוסעת אליך עכשיו ובידי הדף הזה. ההיגיון אומר לי שאנו
כנראה פשוט לא מתאימים. הרגש העז שלי גורם לי לקוות נואשות
שיקרה משהו בלתי אפשרי. היתכן?

יום ראשון. אתה לא מאמין בנסים, אמרת, אבל נס התחולל. מי חולל
אותו? מאושרת, הלכתי בבוקר לעבודה. ומה עכשיו? איך יהיה? איך
ננהל את מה שקורה כך שלא נחזור על מעגל אי ההבנות שוב?

יום חג בארץ, ויום ההולדת שלי, ויום ההולדת שלך. כתבתי לך:

ליקירי -
תודה על מה שאתה בשבילי. על נעם דרכיך ועדינותך.
על חכמתך, הבנתך, חוש ההומור שלך ורגישותך.
על החום והרכות של ידיך, של פניך.
על העצמה ועל החיבור.
תודה על שבנוכחותך מתעורר מה שטוב בי.
על שאתה כאן - לאהוב אותך כל כך, לשאוף לטוב בשבילך.
ותודה על החיבור הזה לטוב.                        אני שלך.

סוף חדש חגי יומולדת.  את הבלתי נמנע דחינו, אך הוא מחויב
המציאות. טרגדיה. בכיתי עד שעצמות גולגולתי חישבו להתפזר לכל
עבר.
ובערב, שוב המשכתי לקבל אותך כאילו בכלל לא נפל עלי שום הר. זה
מן דפוס תגובה כזה שהתפתח אצלי בתוך היחסים אתך. אני נפגעת,
ומתנהגת כאילו זה בעצם לא קרה בכלל. ומה זה אומר לך שאני
מתנהגת כך, אין לי מושג.
אבל זה לא שינה כלום בסופו של דבר. היו יומיים שקטים ואנמיים
משהו, ואחריהם שבוע קצר שבו כאילו רצינו להתראות אבל לא יצא,
וערב לפני שיצאנו לנופש הצבאי - התפוצצת בתגובה לשאלה סתמית
לגבי שעת היציאה בבוקר!!!
הייתי צריכה לדבר אתך עוד ביום שישי, אחרי שהורי הלכו. מה היה
הטעם למשוך עוד את מה שכבר ידעתי שהוא בלתי נמנע? איזו תקוה
נואשת ונואלת.

סוף יוני 2000 - שלום יקר,
זהו זה. יום ראשון, חזרת ממילנו, לא התקשרת. נפרדנו בעצם לפני
שנסעת, אבל אני השארתי פתח למחשבה נוספת, פתח לתת לרגשות
להשפיע. זה לא קרה. אין רגשות כאלה. מתי אני אבין סופסוף? עד
מתי ארקוד טנגו עם עצמי? כבר מזמן אמרת לי שזה פתטי. אכן,
פתטי. אנחנו נעים במעגלים משיקים. בעולמך הכל מוסבר ע"י
אינטרסים, העיקריים הם אולי אינטרסים כלכליים. בעולמי מולכים
הרגשות בכיפה. אתה מתייחס לכך בציניות מסוימת, זה נראה לך
נאיבי, או גרוע יותר, אתה רואה בזה התכחשות ל"גורמים אמיתיים".
קשה לך להאמין בי, וכך זה היה מהתחלה. אידאליזציה, אמרת לי. את
עושה ממני אידאליזציה. סחרור הרגשות שהייתי נתונה בו לא נראה
לך אפשרי אלא אם כן תסביר אותו באידאליזציה. ואני, אכן הייתי
בעולמות גבוהים, מסוחררת מאושר על שפגשתי אותך, על שאתה מי
שאתה, עולה על גדותי מאהבה. אהבתי היתה נתונה לך כלך, ראיתי
הכל, לא ייפיתי. ובהכירי את נשמתך, בטחתי בכך שהאותנטיות שלי
תגיע אל לבך, ואהבתך מובטחת לי. חשתי, האמנתי, שאתה ואני
מבינים, קרובים, אוהבים, הרבה מעבר ל"שטיקים" שביחסים שבינו
שבינה. הקשיים שלך, האבל שלך, הכאב, הפחדים, חוסר הביטחון, כל
החלקים שאינך אוהב לחשוף, רק קרבו אותי אליך, לא פחות
מהעדינות, הנדיבות, הרגישות, החכמה, החום וההומור. האמנתי משום
מה, שגם הקשיים שלי, מצבי הרוח, חוסר הביטחון, הצורך באישור,
מגע, קרבה, יעוררו חיבה לא פחות מהחלקים הטובים, החזקים
והמושכים. אז מה קרה, בשם אלוהים, מה קרה? מדוע היה כל כך הרבה
כח לדפוסי החשיבה הארציים ההם, לציניות, למחושבות, לפרשנות של
האישיות, של הרגשות, של ההתנהגות בצורה מנמיכה כל כך? איך זה
שלאהבתי לא היה די כח להרים את היחסים מעל לכל זה? איך זה שאתה
מוותר עלי??? איך זה שהחום והאהבה שלי, הדאגה, האכפתיות, לא
עטפו וריפדו אותך במידה מספקת כדי שאהיה חשובה לך, ושתחוש
רגשות כאלה שיאפשרו לך לקבל לתוך עצמך פנימה את אהבתי האמיתית?
אנחנו נעים במעגלים משיקים. גם את המשפטים האחרונים האלה שלי
אתה תסביר לעצמך בודאי דרך איזה אינטרס, ותחזור לבדידותך
העצובה ולאמונה שלכך נדונת, ואני אתגולל בעצבוני, אדמיין אותך
באומללותך ואכאב עד מוות.
                                                     
         שלך עדיין.

יולי 2000  יקר השוהה בסוף מזרח -

אני כל כך מתגעגעת אליך... אסור לי להגיד את זה כי אולי הרצון
החזק שלי מרחיק אותך, ומצד שני, מה זה כבר משנה אם אתה הרחקת
את עצמך כל כך...
זה נראה לי כל כך עצוב וכל כך נורא. אתה רוצה אהבה ויחס וקשר
ויש לך מזה אצלי בטונות אבל חסר האמון שלך לא נותן לך לראות את
זה, או שאתה חושב שאני פשוט רוצה משהו, ואתה לא רוצה לתת. שבוי
בהרגל שלך להציג מראית פנים "בסדר" וחושב שזה לא יפה או לא
גברי לספר מה קשה, מה מציק.
מה יקרה לך אם תתן את עצמך? מה יקרה אם לא תהיה מחויב להראות
בסדר ומסתדר ולא תסתיר כשיש איזו בעיה בריאותית, והכי קשה -
תשתף אותי באותו כאב חותך שאינו מרפה המענה אותך? מה יקרה לך
אם תתייחס באהדה לקשיים שלי, לאי הנעימות עם נעה, לסתם שטויות
שממלאות את ראשי, לצרך המעיק שלי להיות אתך בקשר צמוד יותר
מכפי שאתה רגיל?
מה שיקרה הוא תחושה נפלאה של חיבור, ותמיכה, ומחויבות טובה -
הרגשת יחד. אחד. אני יודעת שהמחויבות שלי אליך היא נצחית, ולא
תשתנה. גם אם נמשיך לא להיות בני זוג. אפילו אם אהיה אי פעם
בקשר עם גבר אחר. אני גם יודעת שבעיניך אלו דיבורים בעלמא. סתם
מלים שאני כנראה מתקשטת בהן. לכן לא ידעת איך להתייחס לזה
כשאני הייתי אחוזת פליאה בהתחלה, אז כשהבנתי מה שקורה לי,
ושאלתי שוב ושוב, איך זה יכול להיות? איך זה שזה קרה כל כך
מהר? אבל זה קרה וזהו.
האם אני מנסה להעיר משהו שמת כבר לגמרי? האם המשהו הזה היה פעם
חי? לא יודעת. אולי אתה כבר במקומות רגשיים אחרים. אולי אתה
בקושי נזכר בי, בתור "אייטם" ברשימת מי שהיו. וזה עצוב לי.
וכואב מאד. כי אני מתגעגעת אליך ודואגת לך וחושבת איך עוברים
עליך הערבים והלילות הארוכם שם, בסוף מזרח.
ומסתכלת לפעמים על בגדיך שנשארו מאחור, בארוני. עוד מעט אארוז
אותם יחד עם כל חפצי, ואתה לא לבשת שום חולצה מאלו שגיהצתי לך.
כמה סמלי. כמו שלא "השתמשת" באהבתי, באמפאתיה שלי. נשארת סגור
בתוך עצבונך ובדידותך.
ואני לא הצלחתי לפרוץ פנימה.

התקשרתי אליך בשני סופי השבוע האחרונים. היה לי טוב לשמוע את
קולך. עוד מעט תתרחק ממני מאד, ואני כבר לא אטלפן יותר ולא
אכתוב. רק בליבי.
יקירי, אני כל כך רוצה שיהיה לך טוב, והכי קשה הוא שכבר לא
אוכל לתרום לזה בעצמי, וגם שאותך לא מניע שום רצון כזה לגבי.

                                      לא יודעת איך לחתום
                                      אוהבת אותך בודאי,
                                      ועוד חופן רגשות
                                      שלא הצלחתי לבטא

אוה, כמה זמן דמעות עבר! אין קץ לדמעות ולכאב. זהו קשר שעשוי
מעצב.
עכשיו כבר אוקטובר. אתה חזרת ביולי מהונג קונג וחזרת אלי,
כאילו, כאילו. אני חושבת עכשיו שהדיכאון מחזיק בחוטים שלך כבר
מזמן. רק בהתחלה יכול היה הקשר אתי להסוות את השחור המאיים, אך
כבר אז הציצו הריקנות והעצב מדי פעם.
מה לעשות? להישאר על ידך? אולי כן, כי אנשים מתחברים כדי להיות
יחד לטוב ולרע, אך כדי להיות מחוברים  צריך להתחבר, נדמה לי,
אה? אני לא הגעתי אליך. לא מספיק חשובה לך, לא עושה הבדל
בשבילך, אם לתרגם מאנגלית. זוכר ששאלתי למה, ואיך זה יכול
להיות? לא יכולתי להבין איך זה שאהבתי לא היתה די משמעותית.
הרי היית אתי בהתחלה, יחד המראנו אז. כן, אני יודעת, עכשיו אני
כבר יודעת: אתה במצב ששום דבר או אדם לא יכול להיות חשוב לך.
אך זהו מילכוד שאינני יודעת איך לצאת ממנו. אני לא יכולה
לעזור, להקל, להוות משקל נגד כל הרע בלי שאהיה חשובה לך, ואין
לך כוח להחשיב שום דבר או אדם כל זמן שלא הוקל לך.
בתוך זוגיות או מחוץ לזוגיות, הבן נא, שבנקודת ארכימדס (זו
שהיתה נחוצה לו מחוץ לעולם כדי שיוכל להרים את כל העולם כולו)
שלך, זו שעליך להיאחז בה כדי לשנות את חייך, רק אתה בעצמך יכול
לאחוז. להחליט ולאחוז. בנקודה הזאת כתוב - אני בוחר בחיים.
כתוב בה עוד - מוותר על הסבל. אולי זה נראה לך מוזר, אבל סבל
הוא משהו שכדי להיפרד ממנו צריך לוותר עליו. להסכים, בינך
לבינך, להסכים להפסיק לסבול. וסתם, פשוט סתם, לחיות. ואז יכול
להיות שמח, ויכולים להתחבר לאנשים, ושיהיה אכפת, ולאהוב, ואפשר
לפחד לאבד את מי שאהוב, כי אפשר ומותר להרגיש. איתי או בלעדי
אני מקווה שתתפוס את עצמך בשערות ראשך ותוציא את עצמך מהבוץ
שאתה שרוי בו.
ומה לעשות? להישאר על ידך? אני אוהבת אותך מאד אבל לא טוב לי
להרגיש שולית. אני זקוקה למידת אינטימיות ומעורבות רבה פי כמה
משיש בינינו. הייתי יכולה, ברצון ובשמחה, להיות שם בשבילך לו
הייתי מרגישה שאתה כמה אלי, או לפחות, לפחות, מבקש ממני להיות
בשבילך. כיום אני מרגישה שאתה מוכן לוותר עלי בקלות, ללא שום
נסיון להפוך את הכף, כאשר ואם אומר שקשה לי, ואולי מספיק. עם
התחושה הזאת אני לא יכולה להשלים.

נובמבר הקר - הסכמת איתי. הבנת אותי. לא היו הרבה מלים. הלכת.
אתה תזכור אותי כדבר היפה ביותר שקרה לך. אתה מאחל לי אושר
וזוגיות טובה כמו שאני רוצה ושמגיעה לי. וויתרת עלי. באמת
וויתרת עלי. פתאום ברור לי שאני כותבת עכשיו לעצמי. בעבר כתבתי
לך, בין אם ראית את הכתוב, ובין אם לא. עכשיו אני כבר כותבת
לגמרי לעצמי.

וכעבור שבוע (היה שבוע עצוב, בעיקר בגלל קשיים עם נעה דווקא,
והקרע ממך התבטא בחוט דק של עצב נוסף שליווה אותי במקביל)
הרגשתי שהכל כבר עבר עיבוד בתוכי. תהליך הפרידה, שכבר עברתי
לפני שלשה-ארבעה חדשים, ורק לזמן מה הועמד בסימן שאלה, הושלם.

הבוקר צלצלתי אליך. סתם. דיברנו על כך שניפגש, עוד נדבר, שלא
נקטע כך את הכל. למרות שדימיתי שאני כבר במקום אחר לגמרי, שוב
כאבתי את חוסר ההבנה, ודמעותי השנואות הכריעו אותי. אך אולי
היה זה טוב מאד בשבילי לשמוע אותך מדבר אתי כשאתה כבר לא חושב
שאנחנו באיזשהו קשר. דיברת אחרת. זה הרגיש לי עוד יותר ברור עד
כמה אפיזודי זה היה בשבילך מה שהיה ביננו. זה חיבר אותי
למציאות. רק אלוהים יודע עד כמה התחבטתי והתלבטתי במחשבות,
ניתוחים ופירושים של המצב, כל כך הרבה זמן, בווירטואוזיות
מדהימה. די. השתחררתי. שלום לך, והייה שלום.