כשהייתי צעיר -זה היה כבר מזמן
                            פרסמו  האנגלים "ספר לבן"
                             ובו במפורש היה כתוב
                 שבמקומות שחיים ערבים -אסור להקים ישוב
                             ואסור גם בכסף אדמה לקנות
                             ועוד איסורים ועוד גזירות,
                             אך אנו שהאמנו שזאת הארץ שלנו,
                             צעירים היינו ונתנו תשובה
                              לממשלת בריטניה, למשטרה וצבא:

                             תוך יום אחד הקמנו ישוב
                             במקום שאסור, בשטח עזוב,
                        לא ישוב אחד - חמישים ושניים (!)
                             מוקפים בחומה ומגדל לשמיים
                             והרצפלד הלהיב בשירו האהוב:
                       "עורו, הביטו.. נוסף  עוד ישוב!"
                             והורה סוערת רקד  הקהל
                             ותוך שירה הקיף את תל עמל
                     וטירת צבי וחניתה, ביד פטיש או סל.

                             לו דבר נפלא זה קרה היום,
                             היה חייל עבר  הורס זה עד תום.


                              העצוב כי עד היום במרחבי הנגב
                              לא הפך יהודי אפילו לא רגב
                              ובמקומו מתרבים אוהלי קידר
                              של רועי צאן, ילידי המדבר
                              ועוד מעט יציפו עדרי צאן
                       את קברם של פולה ודוד בן-גוריון
                       ועל כי לא הוקם כאן אפילו ישוב
                               אחד, סמלי -עצוב לי עצוב.

                              ובהרי הגליל מוקמים בתים
                        של ערבים/ פלשתינאים לאומנים ודתיים
                          ומהר להר קורא אחמד לאבו-חליל:
                             "ראה נא, יא אחי, לנו  הג'ליל!
                                                           
                       ואם ירצה יהודי להקים מאחז קטנטן,
                                                           
                   יצטרך לקבל רשיון אצל אבו נדלן!"
   
                               זאת המציאות ואני כבר זקן,
                          ולא אוכל להתנדב ועל  ארצי להגן
                               ולהסיר מהעץ כל מושחת ורקוב,
                               עץ  שבן 54  בסך הכל,
                     אך אוכל, כמו רבים לצעוק בקול:      
                     "עצוב  לי אלי, נורא עצוב!"

                                          29.10 .2002.