דודתי מהמחתרת, "יש לה עבר", כמו שאומרים. אבל, במשפחה כמו
שלנו, אף פעם אתה לא יודע כלום. רק מבטים ודברים שהקשישים
יודעים ונוטרים בליבם.
כשהכנתי את העבודה בכיתה יו"ד על העץ המשפחתי, מצאתי סוף סוף
זמן לשבת עם הדודה, שהיא באמת כבר זקנה וכנראה אין לה שום עבר
או היסטוריה, מלבד המחתרת, בתקופת האנגלים.
מה בעצם היה במחתרת? חשבתם על אנגלים, על רעים וטובים, על
מחבואי סתר ועוד כאלה?
האמת, העניין הוא אחר לגמרי:
בזמן ההוא התגוררה דודתי מהמחתרת במלון 'תל-אביב', שכיום הוא
נטוש ומט לנפול, אבל אז, אז היה שוקק חיים. שני אחים, קצינים
אנגליים, חיזרו אחרי דודתי מהמחתרת. בכך כמובן אין שום חידוש,
אבל האחים האלה, היו תאומים. מה שנקרא תאומים-זהים. שתי טיפות
מים. למעשה הם היו כל כך רזים ("שחיפים", כך היא אמרה), עד
שניתן היה לחשוב שבעצם מחומרים של בן אדם אחד, עשו שניים.
דודתי מהמחתרת האירה פנים לאחד מהם, כמו בסיפורים. וכאן חשוב
להזכיר שבאותה תקופה, מה שהקשישים רגילים לכנות "בזמן המנדט",
איש לא התרועע עם אנשי צבא אנגלים. יתירה מזו, היה לכך ריח של
בגידה. אבל, במחתרת אמרו לדודתי שחשוב להוציא אינפורמציה
מהאנגלים, במיוחד מקצינים, ולא חשוב מהו המחיר. ודודתי מהמחתרת
לקחה את העניין ממש ברצינות. וכך היא בילתה בבתי-קפה ורקדה
ריקודים סלוניים, שנחשבו בעיני כולם כמשהו שגובל באורגיה.
אומרים שהיא נסעה איתם לבלות בלבנון, במועדוני הלילה של בירות.
ואפילו שתתה משקאות חריפים וכל זה, עם אותם שני קצינים אנגלים
תאומים. הפרשה הותירה רישומה אצל הפולניות שיושבות בקפולסקי
ולמרות שעברו כבר יותר מחמישים שנה, בכל פעם שדודתי מהמחתרת
עוברת בכיכר, הן פולטות את המילים: קורבה, אנגלנדר-אופיצר.
הדמיון בין התאומים היה כה רב, עד שהיא לא יכולה הייתה להבחין
מי הוא מי. על כן ביקשה אחד מהם, שהיה אהוב עליה, לחרוט כתובת
קעקע בתבנית לב, על כתפו הימנית. אחיו התאום, עשה בחשאי גם הוא
כתובת כזו, על כתפו השמאלית.
לילה אחד, בעת שהיו במיטה, מסביב בקבוקים ריקים, חדר אור בעד
החלון והזוג השתקף במראה הגדולה. דודתי ראתה את תבנית הלב
במהופך, על הכתף השמאלית, ואז חשבה לרגע שהאחים מתעתעים בה.
וכמו שאומרים, עלה לה הדם לראש. היא הוציאה את האקדח שהיה חבוי
מחת לכרית, כיאה לחברת המחתרת. ומה נשאר לאחר כל המהומה? הרבה
לכלוך, תאום שנשאר יתום (עם קעקוע על כתפו השמאלית). כתמים
כהים על הקירות ומראה שבורה.
"ותשמע, ילד", היא אמרה לי אז, כשהייתי בכיתה יו"ד ועשיתי את
העבודה על העץ המשפחתי, "זה שרגילים להגיד שהראי לא משקר, זה
סתם דיבורים!".