אני כותב בלשון עברית,
שכל אחד מבין,
מבלי ל"אבן שושן" להביט
מאילת ועד קצרין.

אני מרגיש מה שהעם מרגיש
ואם כואב לו הוא נאנח:"אוי!"
ולא איכפת לו מה אומר
יהודי אחר או גוי.

אני לא צריך להיבחן
בדקדוק וספרות לבגרות,
למלה "לחיות" יש מובנים שונים
ורק אחד למילה "למות"

ולגבי הקצב- רק חיילים
מאיי בריטניה ועד לגוש בסין
צועדים לפי פקודת המוליך
"שמאל-ימין!" -"שמאל -ימין!?

אך לכל אחד קצב שלו,
לאיש עני ולגביר עשיר
והמשורר  שאת ההבדל רואה
ואינו יכול לשנות דבר,
יכול רק לכתוב על כך שיר
שונה, מזדהה או לא מזדהה.

"המד התוכני והצד התורני"
זה הד למשפטים שהמורה  הפשוט
למד בסמינריונים לספרות
וממנו כמו תוכי  למדתי אני.

היה זמן שכל משורר מכובד
מנה על האצבעות את כל ההעברות
ואת ראשו שבר למצוא חרוז חדש
למילה יפה שמצא במדרש.

היום כשרגליו של האדם דרכו על הירח
איש אינו מנתח כל שיר קטן,
מלבד המנתח
או מורה לספרות קפדן, שהזמן עליו פסח מזמן.





לכל  קוראים שלי, תלמידי  מורות ממושקפות, המנתחות בלי כל רגש
יצירה ספרותית סגנון, תבנית, חריזה אחידה  ועוד ועוד, יותר
עמוק לתוך המעיים של היצירה, הריני מזכיר שאנו חיים במאה
העשרים ואחת, השקפות מהו שיר השתנו  ועם קצב האירועים צורתו.
קדמו למהפכה, שאירעה בשירה, כנושאי לפידים הצועדים לפני העם
ברוסיה המהפכנית  ולדימיר מיקובסקי, בלוק ורבים, באמריקה,  
וולט וייטמן, שפיתח סיגנון שירה חופשי בלי חרוזים ולא על
מיקצב-הרגל הקלאסי ובעקבותיו "נהמה" שירה ביטניקית, שאותה
ייצגו אלן גינסבורג,, לורנס פרלינגאטי וגרגורי קורסו. ובארץ
ישראל  צייר את  תקופת הפילוג  בין קומוניזם והציונות בפואמה
הנפלאה "מסדה" יצחק למדן  ולשיא הינתקות מהסגנון והצורה
הקושרות את המשורר עלה  המשורר הכותב בסגנון נביאים  אורי צבי
גרינברג.