הרגשתם פעם שפשוט אין בכם חשק.
חיי הינם מסע מתיש של חיפוש אחר החשק, והחשק כמו שידוע לכול
טיפש מצוי באהבה. והאהבה רחוקה ממני כמו שהאוקיינוס השקט רחוק
ממשנהו ההודי על גבי האטלס השטוח, שבעצם הם אחד צמוד לשני
כאילו מחקים מעבר לפינה.
מעולם לא הייתה לי חברה ואני בן עשרים בעוד חודש. היו הרבה
מאוד התחלות אבל איזשהו סוף נראה רק הולך ומתרחק. למה אתם
שואלים, אולי הסיבה נעוצה בזה שלעולם לא קיבלתי ממישהו, במיוחד
לא מהורי הקפיטליסטים והמנוכרים, אהבה. ואיך אמור מישהו שלא
ידע אהבה מאיש לדעת לתת אהבה לאחר.
מאוד אירוני שהנני לכאורה מה שמחפשת כל בחורה. עור שחום בגוון
מוקה, שיער שחור כפחם ועיניים ירוקות הביאו לזה שלא מעט בחורות
סובבו לכבודי את הראש. בנוסף ניחנתי ביכולת לזיין את השכל בלי
הכרה, דבר שהבאתי לכדי אמנות, ויחד עם בגדי המזויפים הקסמתי
רבות בהכרות הראשונה. אבל אחרי זמן מה שנשפך החוצה כל העצב
שמתחת לקליפה, לא נשאר הרבה חוץ מאותה הכרות ראשונה, ולרוע
מזלי עקב היותי רגיש יתר על המידה כול הקשרים שהיו לי נגמרו
הרבה לפני שהגענו למיטה.
לפני שבועיים יצא לי לפגוש באיזה פאב באלנבי בחורה בשם עידית.
הבחורה נראתה כמו מישהי שהייתי מייצר במחשב עם הייתה לי
האפשרות, בלונדינית, עיניים כחולות וגדולות, שדיים תפוחים,
ישבן הדוק, שלמות. מרגע שנכנסתי היא נעצה בי מבטים בלי בושה,
וכשהבחינה שגם אני מביט בה התקרבה לעברי ובלי היסוס פתחה
בשיחה. זרמנו בערך שעה שבסופה החלפנו מספרים. היא הייתה בסופו
של קורס מדריכות חי"ר בצריפין ובשבוע אחרי פגישתנו סגרה שבת,
כלומר הפעם הבאה שניפגש תהיה רק בעוד כמעט שבועיים. כמעט
שבועיים שבהם נאלצתי לסבול שיחות יומיות בטלפון ונאלצתי
להתעניין בשטויות הצבאיות שלה. שכחתי לציין שעשיתי שישה חודשים
יותר מדי בצבא לפני שרצתי לקב"ן, שמו אותי טבח בשיבטה,  והמבין
יבין.
בשיחות בינינו הצחיקה אותי מאוד העובדה שהיא בת והיא קרבית
לכול דבר, זרקה רימון, ירתה במאג ואפילו עשתה תרגיל הסתערות
שבו רוקנה שתי מחסניות. ואני לעומתה משתמט, טבח לשעבר, ילד
מפונק שלא רצה להתמודד עם הצבא. קשר מודרני לכל הדעות. בכלל
בזמן האחרון זה נראה שהפער בין נשים לגברים הולך ומצטמצם,
והיום שהגלגל יתהפך ונשים יחזיקו ברוב עמדות המפתח קרוב מתמיד.
אני אישית מצפה לכך בכיליון עיניים, מה היה להם להתלונן בכלל
אני לא מבין. למצוא איזה דג שמן בדמות אישה עשירה, להיות עקרת
בית ולעשות כטוב בעייני נשמע לי כמו אחלה של חיים.  
לבסוף הגיע יום חמישי המיוחל ועידית שוחררה לעשרה ימים בבית,
מיד הידברנו לצאת לשינקין וכשנפגשנו הרגשתי כמו אישה שבעלה שב
מן המלחמה. התחבקנו והתגפפנו והכול היה נפלא, חוץ מכמה ההערות
סתומות שכבר למדתי לסלוח עליהם. היא כוסית מותר לה המשכתי
להגיד לעצמי. פגשנו ידידה שלי ליד חנות הלבשה תחתונה לנשים
ושאלתיה לשלומה, בעיצומה של השיחה שיסעה את דברינו הפוסטמה
לימיני, "מאיפה את בארץ?", שאלה מתוך הרגל של פתיחת דיבור
בצבא.
"מיהוד", ענתה לה ידידתי כשעל פניה פרצוף של חוסר הבנה.
"הג'ינס שלך מדהים, איפה קנית אותו?".
"כאן בשינקין", ענתה לה. ובזמן זה התחלף פרצוף חוסר ההבנה
לחוסר סבלנות.
"באמת אבל הדברים כאן בשינקין ממש יקרים, ואת מיהוד וככה את
מרשה לעצמך, יפה. אני מכפר שמריהו אז לי זה לא כל-כך משנה".
אלוהים נצור את המלכה, מה היא חושבת לעצמה, משפט כמו הנ"ל היה
מבייש גם את אלון מזרחי.
"וואלה, להתראות לכם", אמרה ועזבה באלגנטיות את זירת הפשע,
ידידתי, או אפשר לומר ידידתי לשעבר.
אחרי התקרית נזכרתי פתאום שיש לי ארוחה בבית ולצערי עלי להראות
נוכחות, היא שאלה מספר שאלות של תמיהה אך הייתי חד ומלא חלחלה
יתר על המידה בכדי למעוד. הנסיעה בלאנד-רובר השחורה של אימא
שלה הייתה נוחה למדי, שקטה למדי, ואמביוולנטית. תחילה סברתי
שבתום הנסיעה אני מנתק ממנה כל קשר אבל אחרי שעברנו בערך חצי
דרך הבטתי לשמאלי ובחנתי אותה, שערה הזהוב, העיניים הגדולות עם
הניצוץ הזה, והשדיים. עם השדיים העסק כבר היה לטיעון מנצח,
לפעמים צריך להתפשר. שברתי את השקט עם סיפור, שלא מכזיב, על
יום לא מוצלח שהיה לי וזכיתי בצחוק מתגלגל לכל אורכו. היא עצרה
את האוטו בכניסה לבניין, אמרה שבערב אני אצלה, תפסה את חולצתי,
משכה אותי לעברה, הדביקה לי נשיקה רטובה, וקרצה. עליתי במדרגות
וחשבתי שאולי אין לי כבוד, אולי בקשר הזה אני האישה, אבל היום
בלילה אולי אני סוף-סוף יפסיק להיות בתולה.
מטורזן ומבושם בשעה תשע לערך נכנסתי לדייהטסו הקטנה שלי ונסעתי
לביתה, לקחתי איתי קססת חשיש של שתי סיגריות, הייתה לי הרגשה
שאני יזדקק לה. נכנסתי מקרטע לכפר שמריהו והרהרתי, מעניין מה
אחוז האשכנזים מהתושבים שגרים פה. במשך עשרים דקות חיפשתי את
הבית בין הוילות המדהימות עד שלבסוף הרמתי טלפון להדרכה. ביתה
היה פינתי ואחד מהיפים בשכונה, מבחוץ נראה קיר מרובע שמורכב
מלבנים נפרדות בסגנון רומאי כשלפניו ארבעה עצי דקל תמירים
שביניהם מזרקה. זמזמתי באינטרקום ואחרי שנייה נפתח השער ואחריו
הדלת.
צעדתי פנימה בהיסוס. הבית היה מדהים, מלא בפסלים מרהיבים
ותמונות יקרות. בהיכנסי הבחנתי בחדר קטן לימיני בעוזרת
פיליפינית בוהה בטלוויזיה, המשכתי פנימה וראיתי את אימא של
עידית ישובה בטרקלין המפואר שקועה בספר. לא מובנים אנחנו בני
האדם, רק חולמים וחולמים על עולמות רחוקים, אם זה הספרים,
הטלוויזיה או הסרטים. מאכילים את עצמנו בשאיפות ותקוות חסרות
כל בסיס, ורק בורחים ובורחים במקום באמת לחיות את החיים, ואחרי
זה מתפלאים למה אנחנו בודדים ועצובים.
עליתי במדרגות ונכנסתי לחדרה של עידית, שהיה בית בפני עצמו.
היה סלון לאירוח עם טלוויזיה, מערכת, די.וי.די וכול שאר
הפינוקים. יותר פנימה ישבה מיטה ענקית, מקרר, וארון עצום עשוי
מעץ אלון של בגדים. מרגע דריכתי באחוזה הייתי בסוג של אקסטזי
מיופייה שלא הבחנתי בהופעתה של עידית, פיתוי יהיה מילה מעודנת,
לבוקסר הקצרצר והגופייה הדקיקה, שהחיילת שחודשיים לא קיבלה זין
לבשה.
למזלי היא שאלתני אם אני רוצה לשתות, מה שייתן לי הזדמנות
לדחוף ולסדר את ידידי המשתולל, אמרתי לה שתביא מה שהיא חושבת
לנכון. היא חזרה כעבור דקה עם חיוך מרוח על פניה ושתי כוסות
יין אדום בידיה והתיישבה לצידי על המיטה.
"שלום לך".
"שלום גם לך".
"את יודעת, את החיילת הכי יפה שפגשתי". כן, משפט די עלוב אבל
הוא השיג את המטרה, היא חייכה והדביקה לי עוד נשיקה רטובה
ובאותו זמן שלחה יד ומיששה בלי בושה את הזין הזקור. ברגע זה
כבר הייתי משוכנע שכאן מסתיימת לה הקללה, ואני יוצא לדרך חדשה
שבצדדיה פרחים צבעוניים וברושים אדירים.
"תקשיב, אתה לא מבין בכלל מה קרה". אמרה והפתיעה אותי העובדה
שככה קופצות לה מחשבות בראש, אולי הייתי קצת פזיז בשפיטה שלה.
"אחרי שהורדתי אותך, אספתי חברה והלכנו לשבת על איזה קפה
בקופי-בין. אז אנחנו יושבות מדברות על הא ועל דא כשפתאום מגיע
איזה בחור, מכוער שאתה לא מאמין, לבוש סתם עם איזה ג'ינס
וחולצה, ומנסה להתחיל איתי. חברה שלי, שלדעתי נדלקה עליו אבל
אחרי זה כששאלתי אותה היא לא הודתה, שאלה אותו מאיפה הוא ומה
נראה לך שהוא ענה?".
למי איכפת, בואי נזדיין. " מה, מה הוא ענה?".
"יהוד, כמו הידידה הזאת שלך שראינו בשינקין. כאילו מה הוא חושב
לעצמו, לא מלמדים אותם שם ביהוד שהלביאה מזדיינת עם האריה לא
עם הגמל, שילך ויחפש לו איזו אנקה".
באותו רגע הבנתי שהבחורה הזאת פשוט נאצית, והחלטתי לעשות לה
טובה.
"תשמעי עידית, אל תביני אותי לא נכון אני אומר את זה בשבילך.
דבר ראשון יהוד זאת לא שכונת מצוקה, זה ממש צמוד לסביון למען
האמת. דבר שני, תראי, זה שאת גרה בכפר שמריהו ויש לאימא שלך
הרבה כסף, ויש לך הרבה בגדים יקרים, ויש לך אוטו יפה, ואת
נראית טוב, ואת אשכנזייה. כול הדברים האלה זה סתם שטויות שבני
אדם המציאו, זה לא אומר כלום, ובטח שזה לא אומר שאת עליונה. אז
תעשי לי ולעולם טובה ותפסיקי עם הדיבור הארי הזה".
שסיימתי, היא כבר בכתה, והבכי עשה אותה רק יותר יפה. ניסתי
לשים יד על כתפה ולנחמה אך היא התרחקה. אחרי דקה התרוממה והלכה
לשירותים, לפני שנכנסה הסתובבה לעברי ואמרה "אני רוצה שתלך,
בבקשה".
באותו רגע הבנתי שהיום כבר לא תוסר הקללה. ירדתי במדרגות,
בטרקלין באותה תנוחה עדיין ישבה אמא של עידית עם ספר בידה,
בהמשך מצד שמאל שכבה העוזרת וצפתה בטלוויזיה באיזה סרט מלחמה.
יצאתי מהשער ונכנסתי לדייהטסו הקטנה, גילגלתי לעצמי ג'וינט וכל
הדרך לא הפסקתי לחשוב איך כל פעם שאתה מנסה לעשות משהו טוב, מה
שקורה בסוף זה שאתה גורם רק רע.