אני יושבת לי אי שם במגדל השן שלי, מוקפת בועת זכוכית, לא
שומעת את רחשי הרחוב הסואן, ההומה אדם, מסתכלת על העוברים
ושבים מלמעלה, והם אינם רואים אותי. אני יושבת לי בתנוחת
הקוברה, מותחת כל איבר בגופי ותוך כך אני נשענת להביט בהם שוב,
חרקים קטנים, מהלכים מתחתי, מתרוצצים במהירות בכזה כאוס, כאילו
לא יודעים לאן. לא מוצאים את סוף המבוך.
אני משנה תנוחה, עכשיו אני עץ, משלבת רגליים , משלבת ידיים,
מזדקפת רק עד לאן שמסגרת הגוף תאפשר לי. אני נושמת בכבדות בקצב
שאינו משתנה; אינהייל, אקסהייל, אינהייל, אקסהייל, אני שומעת
קול מורה לי ממרחק. אני שקועה ביוגה שלי. במדיטציה שלי,
בעכשיו, בתחושה הטובה, ברוגע שלי, בשקט שלי, בשלווה, באני
הפנימי, בעצמי, אם יש דבר כזה, מי אני שאדע. ושוב פוקחת עין
ומציצה מבעד לשמשה השקופה, ואני רואה אותם שמה, למטה, קטנים,
ואת הבבואה שלי משתקפת על אותה זגוגית ואני קצת מקנאה. אני
אוחזת בגוף שלי בחוזקה, מחבקת את ברכי ומצמידה אותן לבטן. ושוב
שואפת ושוב נושפת, אני מתגלגלת ימינה ושמאלה ושוב, ושוב, ולפתע
רגלי מתרוממות מעצמן ואני נר. זקופה, איתנה, משוחררת, מרוקנת
ממחשבות. אפשר להישאר כך עוד שעות ארוכות. הדם עולה לי לראש
במן זרימה איטית ונעימה, עד שהרגליים מדגדגות  מתחושת "נמלים".

אני עוצרת, עושה הפסקה, מניחה את הרגליים והידיים למקומם
בחזרה. לרגע שכחתי מהם, שם רחוק ממני, היפוך קל על הרצפה והם
שוב בזוית ראיה, אני משגיחה. אני מצמידה את הפנים אל הזכוכית,
נושפת עליה, ושואפת בחזרה ושוב, ושוב עד שנוצר כתם של אדים על
השמשה. אדים מחום הגוף שלי המתנפצים כנגד הזכוכית הקרה. קר
בחוץ. אנשים בחוץ הולכים כשלפניהם הולכת לה תפרחת עשן מהאדים,
זורמים ברחוב כמו יש מפל בסופו וכל הזרם האיתן הזה זורם בשצף
קצף לנקודת נפילה אחת.
אני לרגע עוצרת וחושבת, מה אני ומי אני באמת, ומה אני רוצה
לעשות, ואייך לעזאזל כבר עברה לה השעה הזאת.
וכך, כל יום שעובר, כל סוף אותה שעה, אני אורזת לי את חפציי,
את המזרן הדק של היוגה, את זוג הנעליים, את המעיל. נפרדת לשלום
מבניין הזכוכית הרב קומה, ומודה לאלוהים הפרטי שלי על שעת
ההפסקה היומית, על היוגה והמדיטציה שמתאפשרת לי באמצע היום,
באמצע החיים, באמצע הכרך, באמצע ההמון. באמצע מנהטן הסוערת כל
כך. ניו יורק, ניו יורק, מנהטן יקרה, אני חוזרת לחכך בדיוק
כעבור שעה.