ישבנו שם כרגיל, כמו בכל יום שישי, וחיכינו למאיה.
למאיה תמיד היה כישרון לאחר, ואנחנו תמיד היינו מחכות לה. זו
הייתה עוד שיגרה אחת, מעשרות שיגרות שהיו לנו, ליעל, שירה,
אלה, מאיה ולי.
בכל יום שיש היינו נפגשות בגן השעשועים שמתחת לבית של יעל,
ומתכננות מה לעשות. בכל יום שישי, מאז כיתה ז'.

לפני ארבע שנים, נפגשנו לראשונה, היינו חמש בנות קטנות, בעצם,
היינו שש, גם מיכל הייתה חברה שלנו, אבל היא עברה דירה לפני
שנתיים ומאז איבדנו את הקשר איתה. בערך מהשבוע הראשון של כיתה
ז' היינו כולנו חבורה אחת גדולה, אבל בעצם היינו מחולקות לשלוש
זוגות של חברות הכי טובות, היינו מאיה ושירה, אלה ומיכל, ויעל
ואני. בכיתה ח' מיכל עזבה את החבורה, ונשארנו חמש בנות. כולנו
חברות הכי טובות אחת של השניה. היינו עושות הכל ביחד, היינו
חורשות על חנויות בקניונים, קונות בגדים, מדברות שעות בטלפון,
נפגשות כמעט בכל יום, לומדות ביחד למבחנים, בדיוק כמו כל הבנות
בגילנו.

לפעמים היינו עושות גם דברים אסורים, כמו בפעם הראשונה שניסינו
לעשן. קנינו ביחד חבילת "מרלברו לייט" בסופר, הלכנו לגן
שעשועים הרגיל שלנו, מתחת לבית של יעל, וניסינו לעשן את
הסיגריות. נחנקו אחת אחרי השניה, ונשבענו לא לגעת בסיגריות
יותר, לא שזה עזר, כי עוד נגענו הרבה פעמים בסיגריות, רק מתי
שהתחשק לנו, אבל תמיד ביחד. אני זוכרת גם את הפעם שנסענו לשוק,
כדי לקנות נרגילה. קנינו נרגילה קטנה עם טבק בטעם תות, ישבנו
ועישנו אותה, בגן שעשועים שלנו- מתחת לבית של יעל.  וגם את
הפעם שנסענו פעם ראשונה בטרמפ אני זוכרת. רצינו לנסוע לשופינג
בתל אביב, ולא רצינו לבזבז כסף על אוטובוס, או מונית, אז עמדנו
על הכביש הראשי, ותפסנו טרמפים. בסוף אבא של אלה ראה אותנו,
וכולנו נענשנו...
היינו פשוט חברות הכי טובות!
היינו מספרות אחת לשנייה הכל... גם כשלאחת מאיתנו היה חבר, היא
לא הייתה שוכחת את החברות. והיינו נפגשות פעם בשבוע ל"פגישות
עדכון". אני זוכרת שבאחת מהפגישות האלה שירה סיפרה לנו על
הנשיקה הראשונה שלה עם יניב, ושאני סיפרתי לבנות על הארוחה
הרומנטית שארז הכין לי, ויעל תמיד הייתה מספרת לנו עליה ועל
אייל- החבר שלה במשך שנתיים.
אני יודעת שזה נשמע טיפשי, אבל היו לנו המון מנהגים כאלה,
שביצענו באדיקות במשך ארבע שנים.
למשל, בכל יום רביעי, בשעה השלישית, במקום שיעור ספורט, היינו
מטפסות על הגדר של בית הספר והולכות לקיוסק של יוסי. קבוע
היינו קונות שם כל אחת ארטיק, והיינו יושבות ולוקחות ביסים אחת
מהשנייה.

באותו יום שישי ארור,
התאספנו כולנו בשעה תשע בערב, בגן שעשועים מתחת לבית של יעל.
היינו שם אנחנו, ועוד חבורת בנים מכתה ט'. זה היה בחופש שבין
כיתה י' לכיתה י"א. ישבנו שם וכולנו היינו מאושרות. אבל משהו
היה מוזר, כבר רבע לעשר, ומאיה עדיין לא הגיעה, בד"כ היא הייתה
מאחרת מקסימום בחצי שעה, שלושת רבעי שעה כבר עברה והיא לא כאן,
התחלנו לדאוג, וקבענו שאם עד עשר מאיה לא באה, נתקשר אליה.
השעה עשר חלפה, וגם השעה עשר וחצי, והתחלנו ממש לדאוג למאיה,
התקשרנו אליה איזה מיליון פעם, והיא לא ענתה. החלטנו ללכת
לכיוון הבית של מאיה. כשהגענו לבית שלה, ראינו שם ניידת משטרה,
ודי הרבה אנשים בחוץ, מבין כל האנשים זיהינו מייד את ההורים של
מאיה, הם עמדו שם, ובכו... ניסינו להתקרב, ולשאול מה קרה אבל
השוטרים צעקו עלינו, וביקשו שנלך, לא יכולנו ללכת מבלי לדעת מה
קרה לחברה שלנו, אז ניסינו להתקרב שוב, אחד השכנים, שכנראה
הכיר אותנו, הלך לקראתנו, אלה עזרה אומץ ושאלה, "מה קורה פה?"
השכן ביקש מאיתנו לשבת ואמר "מאיה ניסתה להתאבד". "מה?!?!?!"
שאלתי, "כן, מאיה ניסתה להתאבד הערב, היא לא הצליחה ואמבולנס
לקח אותה לבית החולים". כולנו התחלנו לבכות, ניסיתי לעצור את
עצמי, אבל לא הצלחתי, הדמעות שלטו בי, במקום שאני אשלוט בהן.
ישבנו שם ארבע בנות, שבורות, עם המון דמעות שמכסות את כל הפנים
והתחבקנו.
הדבר הראשון שעלה לי בראש היה ללכת לראות את מאיה, ולבדוק שהיא
בסדר. גם אלה, שירה ויעל רצו ללכת לבית החולים, אז תפסנו את
המונית הראשונה שראינו ונסענו לבית החולים.
אחרי בירורים ממושכים גילינו איפה מאיה שוכבת ועלינו לשם.
מולנו ראינו את מאיה, שרק הבוקר צחקה איתנו, שוכבת מחוסרת הכרה
ועל פניה חסר החיוך שכל כך אפיין אותה. בכינו כולנו, והרגשנו
חסרות אונים, ישבנו שם במשך שלוש שעות, שקטות, אף אחת לא
הוציאה מילה. מידי פעם, השקט הופרע באחיות שבאו לראות מה עם
מאיה, ובקולות הבכי של ההורים של מאיה, אבל היינו כל כך
מכונסות בעצמנו, כל אחת במחשבות הפרטיות שלה, שבקושי ושמנו לב.
בשעה שתיים החלטנו ללכת הביתה לישון, ולחזור מחר על הבוקר. אף
אחת מאיתנו לא הצליחה להירדם... כל הלילה חשבתי על מאיה, על כל
הרגעים המשותפים והמאושרים שלנו, על כמה אני אוהבת אותה, ולמה
היא ניסתה להתאבד, למה היא לא סיפרה לנו כלום, עלו לי מיליון
שאלות בראש, וחיפשתי להן תשובות.

קצת אחרי שהשמש זרחה, נדמה לי שהשעה הייתה שבע בבוקר התקשרה
אלי שירה, קבענו להיפגש בשמונה בגן השעשועים וללכת לבית החולים
לראות מה עם מאיה. נפגשנו בגן השעשועים שלנו, משום מה, בלי שום
תיאום מראש, לבשנו כולנו שחור, ממש כאילו אנחנו באבל. העיניים
של אלה, שירה ויעל ובטח גם שלי, היו נפוחות מחוסר שינה
ומדמעות. התחבקנו כולנו ושתקנו, חיכינו שם משהו כמו עשר דקות,
מתוך הרגל, חיכינו לשירה. אבא שלי עבר שם עם האוטו והציע לקחת
אותנו. נכנסו לאוטו, ועדיין שתקנו, הרגשתי נורא. שנכנסנו לחדרה
של מאיה, חיכו לנו חדשות די טובות, היא חזרה להכרה מלאה, אבל
היא עדיין חלשה, וזקוקה למנוחה.
לאף אחת מאיתנו, לא היה את האומץ לדבר ישבנו שם, הסתכלנו אחת
על השניה, שתקנו, ובכינו.
מאיה נשארה בחיים, אבל משהו מהחברות שלנו מת, שם באותו לילה
ארור, לילה שבחיים שלי לא יעזוב אותי...