חה, חה, חה הם צחקו עליי.
אנשים קטנים וטיפשים. בעצם לא טיפשים רק מעצבנים. הם מתעקשים
לעצבן אותי בדברים הקטנים. האנשים הקטנים האלה. האמת, הם גמדים
קטנים. לפעמים אנחנו חברים טובים באמת הם מזמינים אותי למחילה
שלהם ואני מכניסה רק את הראש, כי בעצם אין לי מקום, ואז אנחנו
יושבים לנו וצוחקים נהנים. זמן איכות מישהו קרא לזה פעם, זמן
איכות עם חברים. אבל הם לא חברים הם גמדים קטנים, אסור לשכוח.
לפעמים אני מזמינה אותם אליי ואז אני מכינה להם מיץ תפוזים
וכוסות מיניטוריות, והם מבסוטים כאילו איזה יום שימחה וגיל.
אבל אני מה אכפת לי, אם זה עושה להם אושר שיבואו כל יום...
כשהם צוחקים עליי והופכים להיות מעצבנים,זה קורה כאשר הם לא
צריכים אותי, כשמישהו אחר נתן להם מיץ תפוזים. לפעמים הם
צוחקים עליי גם כשמשעמם להם, רק בשביל להציק בגלל זה אני אומרת
שהם מעצבנים.
ואז כשם צוחקים, הם אומרים דברים אכזריים, פוגעים ישר בלב, זה
לא פייר הם מכירים אותי מאז ומעולם ולכן הם יכולים לפגוע לי
בול בלב.
מה אני יכולה לעשות?!
אז פעם אחת כשכבר היה לי ממש כואב בלב, וככה היה  אפשר כבר
לראות את החיצים בתוך הלב. הכנתי להם בית מקרטון קטן חמוד כזה
במיוחד בשבילם, עם שירותים אמבטיה מטבח וכל החרטה.
כשהגיע הלילה שלפתי יד לתוך המחילה שלהם והוצאתי אותם אחד אחד
את ארבעתם והנחתי אותם כל אחד בחדר משלו שיהיה לו נוח, בדקתי
שהכל שם וששום דבר לא חסר, ואז שבקט מופתי הלכתי ביער עד לעיר
הבאה נכנסתי לבניין ולתוך בית, מצאתי מחילה חדשה והנחתי אותם
שם בעדינות.
כשחזרתי הבייתה חשבתי מה, אולי הם יפגעו שהעברתי אותם בלי
לשאול אותם. קיוותי בכל ליבי שהם יבינו אותי רק פעם אחד ולא
ילעגו לי.
הגעתי הבייתה נכנסתי למיטה שפופה, ונרדמתי.
בבוקר כשהתעוררתי שמעתי את צחוקם המתגלגל כשהם לעגו לי.
אחד מהם הכי קטן הכי שובב יצא החוצה ואמר "חשבת שתוכלי להפטר
מאיתנו, האאה ילדה?!, ובכן, טעית, אנחנו פה לנצח, בין אם תרצי
או לא, לטוב ולרע, ותאמיני לי שאם תמשיכי ככה זה יהיה לרע..."

הוא צחק את צחוקו המגלגל האכזרי וחזר בריצה ודילוגים למחילה.
רק אז הבנתי שאני איתם תקועה, ועדיף לי שזה יהיה רק לטוב ולא
לרע...