אשתי לקחה את הילד, נטשה אותי לבד בבית והלכה לקניות.
איך שהיא יצאה, כבר עשיתי תכניות של חופש. שמתי על הספה שורה
של: קערה עם גרעינים, צלחת לקליפות, מוסף-ספורט, השלט של
הכבלים וגם מילקי אחד שזה בדרך כלל קודש לילדים. אחרי דקה
הדלת נפתחת: "שכחתי להגיד לך שצריך להוציא את הכביסה מהמכונה
ולתלות!".
כבר ראיתי שהלך לי חצי מהחופש. בעצם... לא נורא. מה זה כבר
לתלות כביסה? כל אחד יכול. בכלל לא בעיה.
בינתיים, כדי לאגור כוח לפרוייקט הזה, ישבתי מול המסך. שיחקתי
בשלט וראיתי סימולטאנית סרט-מערבון, מתכון לבאגט וקליפ
ב-אמ.טי.וי.
אחרי איזה זמן התמלאה הצלחת-קליפות. הלכתי לרוקן אותה. המבט
שלי תפס את השעון. יא-אללה! איך שהזמן רץ! כבר עברה ככה סתם
איזה שעה וחצי!
נכנסתי לפאניקה. עזבתי הכל. פתחתי את המכונה, ואורו עיני, כמו
שאומרים: לא רציני. הרבה פחות מהכמות שחששתי. שמתי על הרצפה את
הקערת פלסטיק הצהובה, הוצאתי אליה קודם את המגבות וכמובן לא
שכחתי לספור. שתים-עשרה מגבות רחצה. שלוש מגבות מטבח, וזהו!
למה המים ממשיכים למלא בעצם את המכונה? טוב, לא חשוב. העיקר זה
התלייה וזה, איך אומרים: פינאטס! כולה, חמישה עשר פריטים, שזה
בסך הכל, לפי החשבון, שלושים אטבים.
סידרתי על המעקה את האטבים זוגות זוגות. יש סיסטמה, חביבי!
עכשיו הייתי מוכן ומזומן.
רגע! מה אתם חושבים, שאני אתכופף חמש עשרה פעמים? מה אני?
פראייר? הרמתי את הקערה והנחתי אותה על המעקה. זה התכופפות אחת
בלבד. ככה חוסכים אנרגיה וזמן. למה אשתי לא חושבת על זה? אבל,
העסק התחיל להתנדנד, בעיקר כשנשענתי על זה כדי לראות מי זה
החמור ההוא למטה, שזורק אבנים על העגלת-אשפה ומרעיש כמו
בהפגזה. כשהתחלתי לצעוק על הילד ההוא, (של משפחת כהן כמובן),
קיבלה הקערה וויברציות. וויתרתי.
אחרי המגבת השניה תפסתי שלמעשה, בקצת מחשבה, ניתן להשתמש באותו
אטב לפינות של שתי מגבות יחד. איך לא חשבו על זה קודם?
הורדתי מכל זוג אטבים, אחד. נשארו חמישה עשר. בחישוב שעשיתי
בראש מצאתי שיחסר לי אטב. הוספתי אותו. ספרתי אותם ומצאתי  שיש
בעצם על המעקה שישה עשר אטבים. איך זה?
רק רגע! ניקח נייר ונעשה חשבון. הרי זה לא יכול להיות!
ניסיתי להיזכר בעניין ההוא מהתיכון, מה שנקרא משוואות עם נעלם
אחד ...
איך קראו למורה למתימטיקה? ואללה! עברו כבר הרבה שנים מאז.
בעצם, אם אני אראה תמונה שלו, בטח אזכר. הלכתי לסלון, התיישבתי
על השטיח עם האלבומים, והתחלתי לחפש.  היי! הנה תמונה שלי
מהטירונות! כמה שהשפם שלי היה אז צעיר! והרובה? רובה אנגלי.
עכשיו אני נזכר: קראו לו אנפילד או משהו כזה. אח! איזה ימים!
דפדפתי עוד ומצאתי תמונות מאיזה טיול שנתי למכתש הגדול. אני
מצולם שם ליד משאית עם ברזנט.
כן. פעם  ככה היו נוסעים לטיולים. בלי מזגן ובלי בטיח.
אחר כך מצאתי את התעודת בגרות שלי. מה? כאלה ציונים היו לי
באנגלית ומתימטיקה? איך בכלל, אם ככה, קיבלו אותי לאוניברסיטה?
ואם כבר מדברים על זה, אז מעניין איפה התעודה עם התואר? בטח
בארון ליד המצלמות. הלכתי לחדר השני. גם שם יש שטיח. הוצאתי את
המצלמות והפלאשים והעדשות, בקיצור, כל האינסטרומנטים. שמתי על
השטיח, כך שאפשר לעבור ביניהם בלי לגרום נזק. מה בעצם חיפשתי?
טוב. לא חשוב.
אם כבר הוצאתי את כל הציוד, אולי כדאי לבדוק אם לא שכחתי
בטריות בפנים. לא, באמת, זה יכול להירקב שם. זה מזכיר לי שצריך
להחליף את הבטריה בשעון-רדיו. בזמן האחרון בקושי שומעים. עברתי
למטבח, והחלפתי. הדלקתי את הרדיו. או! עכשיו שומעים יופי.
רגע! מה זה החידון הזה ברדיו? מעניין. זה בידיעת הארץ. זה שטח
שאני מבין בו קצת. הבאתי את האנציקלופדיה  העברית, כרך וו'. עם
כל הצניעות, יכולתי לענות על רוב השאלות.
אם כבר אני במטבח, הגיע הזמן לאיזה קפה. מזגתי. מה עם איזו
פרוסה הגונה של עוגה? מה יש? לא מגיע לי? פרסתי בנדיבות
עוגת-פירורי-שוקולד. לא סתם קוראים לה כך. ההוכחות על הרצפה.
טוב. אין דבר. ננקה אחרי שנגמור.
איזה כיף לשבת ככה, להקשיב לרדיו, על כוס קפה ולא למהר!
פתאום הדלת נפתחת ללא אזהרה.
מה זה?
"תביא את הקרטונים מהאוטו!", אומרת זוגתי.
ירדתי למטה, מילאתי את המעלית ועליתי.
מצאתי את אשתי, עומדת קפואה והמבט שלה נע מן השטיח בסלון אל
הרצפה במטבח.
אה, אמרתי, עדיין לא גמרתי לתלות את הכביסה. אבל בכלל זה לא
בעיה! אני  תולה את הכביסה צ'יק-צ'ק. לא פחות טוב ממך!
אשתי התאוששה, משכה בכתפיה בספקנות ואמרה, ככה דרך השפתיים
הסגורות: "חסר לך... !", ולא המשיכה.
היא השאירה לי את הילד והלכה להתרגז אצל החברות שלה, כנראה.
ראיתי שכך, אז אמרתי לעצמי שאין דבר! הילד יעזור. בסך הכל הוא
כבר עוד מעט בן שמונה. לא?
למה בעצם המגבות כל כך כבדות?
הילד אומר שצריך לסחוט אותן. טוב! הכנסתי הכל חזרה למכונה,
ולחצתי על כפתור כלשהו. התרחש שם איזה תהליך מלווה בכל מיני
קולות משונים. הנחתי את קערת הפלסטיק על הרצפה, ליד פתח
המכונה ופתחתי את המכסה השקוף. זרם אדיר של מים, קלח אל הרצפה
בצהלה. הזדרזתי להטיח את המכסה חזרה למקומו. קראתי לילד שיביא
את המגב. הזזתי את המכונה והתחלתי לגרוף את המים אל החור הקטן
שבפינה.
מלמטה שמעתי צעקות. התכופפתי מעבר למעקה. השכנה שמתחתינו צעקה
לי שאני מטנף לה את הכביסה והוסיפה גם מה שהיא חושבת עלי.
ביקשתי סליחה וחסמתי במטלית את הנקב בדופן המרפסת.
ביקשתי מהקטן שיביא לי סמרטוט רצפה, הספגתי אותו במים וסחטתי
אל האמבטיה. חזרתי על הפעולה כמה עשרות פעמים, עד שלא נותרו
מים על הרצפה, והאמבטיה נראתה ... שלא נדע!
עכשיו התבוננתי בלוח הכפתורים של המכונה. סובבתי את הכפתור
למצב "סחיטה". המכונה התחילה לחולל כאחוזת פרקינסון, בעוד
הכביסה משתוללת לה, שם בפנים, מעבר לחלון השקוף. "איך מפסיקים

את זה?" צעקתי לילד. הוא לא ידע. בסוף החלטתי להוציא את התקע
מהקיר. ואמנם, המכונה הפסיקה את תעלוליה. פתחתי את הדלת
השקופה, לאט ובחשדנות. הפעם לא יצאו מים.
"אתה רואה?" אמרתי לקטן בתרועת ניצחון, "זה בכלל לא בעיה!".
התחלתי למשוך החוצה את הכביסה. הכל היה כרוך ומגולגל לחבילה
אחת. תפסתי שרוול ומשכתי.
העסק לא זז. השענתי רגל על המכונה, ומשכתי בכוח. נשמע קול
פרימה. וויתרתי על פריט זה ונטלתי משהו אחר, שחור. הפעם זה הלך
בקלות רבה מדי, עד שנהדפתי אל עבר הכיור שמאחורי. זו הייתה
גרב. לאחר זמן מה, שכנה הכביסה כבוד, כולה בקערת הפלסטיק.
עתה הוצאתי בזהירות זוג מכנסיים נוטפי מים. התלבטתי איך לתלות
דבר כזה?
לבסוף עשיתי קומפרומיס, כמו שאומרים, ותליתי אותם על מכנס אחד.
הקטן אמר שכדאי לחזק את זה בשני אטבים. חיזקתי.
הפריט הבא היה סדין. ההתלבטות כאן הייתה קצרה: חיזקתי אחת
הפינות אל החבל, באטב. השכנה מלמטה יצאה שוב, והתחילה לצעוק
שאני מסתיר לה את האוויר. הסתכלתי למטה. צודקת! הסדין
התמשך מהקומה השלישית עד המרפסת של הקומה הראשונה.
ביקשתי ממנה סליחה ושחררתי את האטב. כל העסק צנח למטה בקול
חבטה. אמרתי לקטן שירוץ למטה להביא את הסדין לפני שאיזו מכונית
שנכנסת לחניה תדרוס אותו. עד שהוא ירד, הסדין כבר נדרס. "נו
כבר!", צעקתי לקטן. הוא הגיע למטה, תפס את הסדין שנראה כבר כמו
סחבת-רצפה, החזיק באחת מפינותיו וגרר אותו לאורך החצר ולאורך
המדרגות, שלוש קומות, וכמובן לאורך הדירה, עד למרפסת. לא צריך
להיות גשש כדי להבחין בעקבות. יחד עם הסדין הביא עמו חול,
אבנים, בדלי-  
סיגריות ומסטיק משומש. אמרתי, אין דבר!, והשלכתי את הסדין חזרה
למכונה.
"אבא! בוא נמשיך!", הפציר בי הקטן. עושה רושם שהוא נהנה מכל
העניין.
איך תולים חולצה?, אני שואל אותו.
"או בשרוולים או בצווארון", ענה לי.
הוא בטח יודע. וודאי ראה את אימא שלו תולה.
אז תחליט!, אמרתי לו, בשרוולים או בצווארון?
"לא יודע!", הכריז. התחלתי לפקפק בכישוריו האינטלקטואליים.
כיוון שהיו בקערה שתי חולצות, החלטתי להשתמש בשתי השיטות גם
יחד. אחת ככה ואחת ככה.
הפעולה המסובכת הזו דרשה שימוש-יתר באטבים. חלקם מצא דרכו אל
החצר. אמרתי לקטן שירוץ למטה להרים אותם, לפני שהשכנה הפרסיה
תאסוף אותם. השכנה הזו, גברת ראחימיאן, יורדת חמש פעמים ביום
לאסוף אטבים ועם כל אטב היא מקללת את מי שהכריח אותה להתכופף.
הקטן סרב: "כדאי לחכות לסוף, שאולי יפלו עוד"
מצאתי שיש הגיון בדבריו. מה גם שהמכוניות שנכנסו לחנייה, כתשו
את האטבים וחסכו את הצורך לרדת למטה.
את מפת הטרילין תליתי בלי בעיות. המפה הרומנית, מהתחרה, לא
הסתדרה לי איכשהו, בגלל החורים, לכן גלגלתי אותה סביב עצמה,
וקשרתי אותה על החבל-כביסה. עתה נותרו לי מספר ממחטות. כיוון
שנגמרו לי האטבים, קשרתי אותן יחד, פינה אל פינה, וכך, בצורה
חסכונית, תליתי שמונה ממחטות באטב אחד.
בחזייה לא רציתי להתעסק. חששתי שהשכנות ממול יראו כיצד אני
מתלבט. אז הכנסתי אותה, מגולגלת, לכיס של המכנסיים שכבר היו
תלויים.
אתה רואה?, אמרתי לקטן, ואימא עשתה מכל העניין ביג-דיל!