לפני שנה בערך, התחלנו להיות מודאגים: כל הילדים קיבלו צוו
ללשכת הגיוס. שלנו, זמנו עדיין לא הגיע,
משום מה. מה לא בסדר איתו? למה הצבא שכח אותו?
אחר כך, כשהסתבר שהצבא לא שכח אותו, היינו עוד יותר מודאגים:
מה בוער? הרי הוא עדיין ילד! מה פתאום צריך אותו? אי אפשר
בלעדיו?
ואחר כך התחלנו לאסוף אינפורמציה: צנחנים? לא! זה מסוכן.
גולני? מה פתאום? איך יהיה לו כוח להרים את התד"ל (יש דבר
כזה). את הפח-זבל הוא בקושי מוריד. נו, אז מה עושים?  
שמע! אתה יודע מה? אני אומר לילד, אני הייתי במודיעין. אולי גם
אתה הולך לשם?
הילד דווקא היה מוכן לשמוע. איזה נחת. מה הציוד שלהם שם? הוא
שואל.
אני מנסה להפעיל את הדמיון ולתמצת את הכל על רגל אחת: סכין
יפנית ומפה. לפעמים גם תצ"א, (ראשי תיבות זה תמיד נשמע צבאי).

תודה רבה, הוא עונה. זה לא בשבילי.
ירד מהפסים, הילד.
אז תלך לגולני, אני אומר בכעס.
אני באמת אלך, הוא עונה בשיווין נפש.    
בסוף הוא סיכם עם אמא שלו על שריון. למה? כי בטנק לא נרטבים
מהגשם ויש גם צל. זה באמת נימוק משכנע. חוץ מזה, הבן של השכנים
הוא כבר סגן-משנה בשריון ואולי ייצא מזה משהו, אפילו שבצבא,
כידוע, אין ויטמין פי.
הילד חזר מלשכת גיוס שפוף: המשקל שלו ירוד. משקל ירוד? מיד
עשינו לו מנוי בקונדיטוריה של אלפונסו, בפיצה-פון ואצל הסבתא.
אנחנו נראה לצבא מהי אם עבריה! בקצפת נטביל אותו. שמנת הוא
יאכל אצלנו.
אצלנו הוא יצעד על הקיבה, כמו חייל.
אחרי שבוע הילד אמר שאם יגישו לו עוד פעם דייסת-קוואקר עם
שוקולד וריבה, הוא יצרח.
אז איך הוא רוצה להתגייס, אני לא מבין. לפחות קקאו.
בפברואר הודיעו לו על תאריך הגיוס באוגוסט. נותרה חצי שנה
בלבד! מתי נספיק לקנות לו את האיזולירבאנד והמשחה נגד שפשפת?
אולי נבקש דחיה?
בנתיים עשינו סקר שווקים על צ'ימידאנים. מצאנו אחד כזה, שגם אם
תכניס בו מאה וחמישים קילו, הוא יחזיק מעמד. לא קונים. מאה
וחמישים קילו? לא רציני. צריך משהו חזק. על הסכין היפנית
שמופיעה ברשימת החובה של הטירונים, התעוררה מחלוקת: האמא אומרת
שזה מסוכן. מספיק מספריים של ציפורניים. מה פתאום יפנית? מה
זה, ילד-נינג'ה? ולמה פנס-כיס? אתם רוצים שהוא יקום בלילה? הרי
תמיד אני משאירה לו אור בשירותים? ובשביל מה הוא צריך כלי
גילוח? אה? לא, באמת תגידו לי: ממתי ילדים מתגלחים? מה זה פה?
הצבא של חומייני? ולמה גרבי צמר? זה יעשה לו פריחה.
והכיס חאקי הזה, מה מכניסים בו? דיסקית? אז למה להסתיר את זה?
ככה הם הולכים עם זה על הצוואר? כמו קוקר-ספנייל?
בקיצור, בחודש יוני כבר עמד במרכז הסלון קרטון עם הציוד לנער
המתגייס. על הדופן החיצונית מודפסת במחשב הרשימה (סוף סוף
האינסטרומנט הזה מביא תועלת). הקרטון הזה, שכל פעם העוזרת
מעבירה אותו למקום אחר, זכה לכבוד יותר מגביע של אולימפיאדה.
פעמיים ביום מוציאים את התכולה, עושים ספירת-מלאי, עוברים על
הרשימה, משווים, ובעיקר בודקים מה ניתן עוד להוסיף. חלק נכבד
תופסים הוופלים, הכיף-כף וגם שתי עוגות שעד הגיוס בטח יקבלו
עובש, אבל הסבתא הכינה אותן.
ריב גדול התחולל בקשר לריקמה: הילד מסרב בכל תוקף שירקמו את
שמו על התחתונים, הגופיות והמגבות. עקשן. סבתא סידרה אותו.
בתוך העטיפה של הדיסקית היא תפרה את הנייר של תפילת הדרך.
לסגולה.
אבל זה רק בינינו, שהילד לא יידע. וטלכארטים, קנינו לפי משקל,
ותקענו אותם בכל מקום אפשרי. אולי בגלל זה צריך את הצ'ימידאן
של
המאה וחמישים קילו?
בשבת באה הסבתא לבדוק אם הכל בסדר. למה לילד מברג? אתם זוכרים
מה הוא עשה לטלוויזיה שלי? נו! נו! אתם כבר תראו מה הוא יעשה
לטנק. וכף חשמלית? אתם מרשים לו לשחק בחשמל? אתם רוצים להרוג
לי את הנכד?
היא בדקה אצל הסגן-משנה, השכן, ומצאה שאין מזגן בטנק. אין דבר,
היא אמרה, הבאתי ממחטות לחות. וגם את הכרית תכלת, שנשארה אצלה
מאז שהיה תינוק. כי ככה, היא אומרת, הוא יירדם יותר טוב. אם
היו נותנים לה יד חופשית, היא היתה מביאה לו גם את הדובי. ואת
השקית-אוכל של הגן, גם. כן, וטלכארט היא הביאה גם. שיצלצל
לסבתא.
סבא, שעוד זכה לשרת בצבא הרוסי, ניסה ללמד  את הילד איך
מחביאים גפרורים בכומתה. אבל הילד לא מעשן, אמרנו. אתם לא
מבינים, ענה, גפרורים בשלג מצילים את הבן-אדם. לך תתווכח איתו
שהילד לא הולך לשרת באלסקה.
כשנגמרו בחינות הבגרות, הענין נעשה יותר ויותר מוחשי. בלוח
השנה במטבח, הופיעו סימונים מסתוריים. משהו שמזכיר טבלת-ייאוש.
הם הגיעו עד מחצית אוגוסט. עד ליום הגורלי. סביב התאריך ההוא
צייר מישהו מבני הבית עיגול גדול בטוש עבה. בעבודה הודענו על
יום חופש. אולי כדאי לקחת גם יום קודם, כדי לסיים את ההכנות?
אולי גם ביום שאחרי, בגלל ההתרגשות וגם בגלל שהילד אולי יצלצל
הביתה. הרי מישהו מוכרח להיות בבית, לא? רגע, מה נעשה מעכשיו
והלאה? נחכה לטלפונים? ואם הוא צריך שנקנה לו משהו והוא יחזור
ביום שישי מאוחר? אין ברירה! צריך לקנות מזכירה אלקטרונית.
אולי גם עוד דיפ-פריז,בשביל המילקי והדברים שהוא אוהב?
ביום חמישי העוזרת התקוממה: אי אפשר להרים את הקרטון! כולנו
נחלצנו לעזרה. אבל הענין הזה גרם לנו להוציא את כל הדברים
ולמיין אותם מחדש. לקחנו את המאזני-מטבח, שעד היום לא נעשה בהם
שימוש, והתחלנו לבדוק את המשקל של כל פריט. וכך וויתרנו, בצער,
על המשחת שיזוף, על שלוש חבילות כיף-כף, שבע שפופרות משחת
שיניים וגם על התריסר סבונים ריחניים שסבתא הביאה. ועל
השמיכת-צמר
והסוודר-אנגורה, שזה גם תופס הרבה מקום. וככה, אומרת האמא
בדמעות, השארנו את הילד ערום. "כמו לשלוח אותו ליער, בין
השאקאלים!", הוסיפה סבתא.
לראשון לאוגוסט הכנתי הרצאה על איך להישרד עם מם-כף
אנ-אלפא-גימל, שיורד רצח על האינטליגנטים של מחזור אוגוסט
שנקראים "בשר טרי". הילד לא הבין את השפה שלי. לדבריו, כל מה
שאמרתי מתאים
לצבא הבריטי. היום זה אחרת, הוא טוען. נחיה ונראה, אני אומר
בחיוך קטן.
שבוע לפני, אנחנו נשארים ערים כל הלילה ואורזים הכל בצ'ימידאן.
עכשיו תרים את זה, אני אומר לו. שנינו יחד לא מצליחים. הילד
רוצה להוציא עוד דברים. האמא מתנגדת. בסוף מתפשרים על
הקוצץ-ציפורניים.
יום הגיוס הוא יום שלישי. אנחנו כבר לא ישנים כבר מיום שלישי
הקודם. ביום רביעי, החוצפן הזה, האדיש, הולך לו לסרט ומפקיר
אותנו בסלון עם כל הבלאגן. איך יש לו לב ללכת לסרט, ממש לפני
הגיוס? הצעירים
של היום. בלילה גמרתי לכסוס את כל הציפורניים. גם של אשתי. מה
שכחנו? מה עוד הילד צריך?
רגע, הרי שכחנו לכתוב את שמו על הגופיית-חאקי. מיד הוצאנו הכל.
טעות. קורה לבן-אדם הכי מסודר, לא?
ביום חמישי בערב מגיע טלפון: מקדימים לך את הגיוס ליום ראשון!
להקדים את הגיוס? דבר כזה עוד לא שמענו. פרצה מלחמה? ומה עם
המסיבת-גיוס ב"אפרופו"?
זה בטח טעות! מרימים טלפון לכל החברים. אצל כולם אותו הדבר.
סבתא מעלה הירהור: היא חושדת בנו שהסתרנו ממנה משהו. הוא בטח
הולך ליחידה מובחרת, אז עושים לו גיוס מיוחד. היה לנו מוצאי
שבת, שלא תדעו.
ביום ראשון בבוקר, הילד ישן כרגיל. מה איתו? אולי הוא חולה?
רגע, רגע, ככה הוא מתכוון גם לישון בצבא? מה זה פה? בית-הבראה?
הילד קם, מתרחץ חצי רדום, לא רוצה לטעום מהעוגה של סבתא לארוחת

בוקר, ומתיישב מול הטלוויזיה. פרופיל תשעים ושבע ורואה סרטים
מצויירים. אלה החיילים של היום. בשש וחצי מצלצלים בדלת. בטח
באו להודיע על דחיית הגיוס. לא. זו סבתא. היא הביאה קרטון עם
עוגיות לדרך וגם בורקאס.
בשבע אנחנו מנסים להכניס את הצ'ימידאן למעלית. לא הולך. ירדנו
ברגל.
השכנה, גברת כהן, אומרת לי: שוב מילואים? אתה לא מתבייש לתת
לילד לסחוב לך את הפקאלאך?
בדרך, פקק תנועה. נו, בטח. כולם נוסעים להתגייס. בכניסה
לבאקו"ם המון אנשים. עושה רושם שלכל חייל יש לפחות שתי אימהות
ועוד כמה דודות וסבתות.
צריך להירשם. שלא ישכחו את הילד.
חייל, עם קול של מזכירה אלקטרונית, מבקש את הפרטים. הילד
עונה כמו גדול. רצינו לצלם את הילד, למזכרת. הוא הרי דומה קצת
לריצ'ארד גיר בצעירותו. הילד מסרב. אבל, הוא מוכן לקבל נשיקה.
חייל מקריא שמות והילד כבר בפנים, בצבא.
בדרך חזרה אנחנו שותקים. שמנו לב איך שבמספרות מפנים את כל
הצמות והזנב-סוס, של המתגייסים. בבית אנחנו יושבים ליד הטלפון.
בשביל מה קנינו מזכירה אלקטרונית? כבר יומיים הילד בצבא והוא
עוד לא התקשר.
אוה! צילצול טלפון. פאניקה. רגע! מישהו יכול להסביר לנו איך
בכלל מפעילים מזכירה כזאת?  העסק הקליט משהו. זה באמת הילד.
פתאום נהיה לו קול כזה גברי. מה הוא אומר שמה?
"אני נמצא במפח"ש, אבל כנראה שיעבירו אותי לבסל"ש או למקצח"ר,
אבל קודם לבה"ד, אחר כך לקמ"ט. ביי!"
חיפשנו בקדחתנות בלקסיקון, אבל דווקא הדפים האחרונים, ששם
מסבירים את הראשי תיבות, חסרים. לך תבין את השפה הזו!