ישבתי מול הטלויזיה כשבמסך זזות כל התמונות הנוראיות וחשבתי
לעצמי על כל המשפחות בשטחים שחיות במציאות קשה בהרבה יותר
משלנו, בכל זאת ברחובות שלהם כל יום מסתובבים חיילים וטנקים.
ואם אני אלך לקרבי אז גם אני אהיה שם בסוף אבל לא בטוח שאני
אלך לקרבי חשבתי על נח"ל מוצנח. אבל גיליתי שלא מקבלים בנות
לשם רק בשביל לקפל מצנחים ותחשבו על זה מה אני כובסת למה אני
לא יכולה לצנוח ובנים כן מה זו האפליה הזו אני פשוט לא מבינה.
בזמן שישבתי וחשבתי לעצמי על כל הצרות בעולם נזכרתי באח שלי
שנמצא בבית חולים פסיכיאטרי אובחנה אצלו סכיזופרניה הוא נסע
למזרח הרחוק לטיול אחרי הצבא הוא גדול ממני בארבע שנים היה
בנינו את הקשר הכי נפלא שיכול להיות בין אחים. חשבתי עליו סתם
ככה על התקופות הלא טובות שלו לפני שנתיים הוא היה מסוגר בחדר
במיטה לא היה עם מי לדבר. קשה לתאר מצב כה עדין  עכשיו הוא
יחסית בסדר הוא עדיין לא חי לבד אבל הוא מסתדר אני מתגעגעת
אליו שלא תחשבו שקברתי אותו הוא עדיין אח שלי ואני אוהבת אותו
אבל הוא כבר לא אותו בן אדם. אין מה לעשות. חשבתי גם על אמא
שלי שכל יום רצה בין הבית לבית חולים וכמעט לא נמצאת בבית וגם
איתה כמעט אין לי קשר כי היא עסוקה בעיקר באח שלי. בקיצר
לפעמים אני מרגישה ממש בודדה יש אבל כלב שקוראים לו אוסקר
ואותו אני ממש אוהבת הוא החבר הכי טוב שלי.  ניתן להגיד שהחיים
פשוט קשים. החיים מתאכזרים למשפחה שלי אח שלי חולה נפש בגגל זה
מתרחקים ממני בבית הספר נו אז מה אז הוא חולה אבל זו כמו מחלה
רגילה כמו איידס, עצוב לי לדבר על זה, קשה לתאר עד כמה הכל קשה
אני מנסה לעזור לאימי אך אינני יכולה אני עדיין תלמידה יש לי
מיליון בגרויות. אבל מה מסתדרים בסופו של דבר....