הכל התחיל בדניאל מי"א 2, שקם יום אחד בבוקר, שם הרבה ג'ל על
השיער, הסתכל במראה, הוסיף קצת ג'ל, הסתכל שוב במראה, החליט
שהשיער התארך קצת ביממה שחלפה, העריץ קלות את הקעקוע שלו,
והחליט להקים להקה.
בשביל לממש החלטה זו היה צריך שלושה דברים : מוזיקה, נגנים
ושם.
השם היה החלק הקל - "דוני והקלשונים". כמובן שהדבר אילץ אותו
לבצע שינוי משמעותי בחייו - לשנות את השם לדוני. מכיוון שלא
רצה להסתבך עכשיו ולעבור את כל הבלגאן של שינוי שם הלהקה, הוא
יצא לחדר של ההורים שלו והכריז: "מהיום תקראו לי דוני".
כמובן שהדבר הבא שעשה היה לתפוס את התיק ולרוץ מהר החוצה, לפני
שאמא שלו תתעשת ונעלי בית יתחילו להתעופף לעברו.

אז היה לו שם של להקה, שיער ארוך, וקעקוע, ולאט לאט התחיל לגבש
את האנשים.
ראשון הצטרף דודי מי"א 3, המתופף. זאת כנראה היתה החוליה החזקה
בלהקה, כי היה לו המון ניסיון בתיפוף. את רובו רכש בתיפוף על
דרבוקה ביציע ג' במשחקים של מכבי, אבל אחרי לחצים רבים ההורים
קנו לו בחופש הגדול מערכת תופים. כמובן שהדבר גרם ללחצים רבים
מצד השכנים, שכבר אספו מגבית כדי לממן לדודי את שיעורי הנהיגה,
אבל הוא לא כל כך האמין בשוחד.
הבא שהצטרף היה הבסיסט - שימי, מי"ב 1, שלא הפריע לו לנגן עם
חבורת שביעיסטים שקטנים ממנו בשנה, מהסיבה הפשוטה שהם היו
קטנים ממנו בשלוש שנים... - שימי מאד האמין במערכת  החינוך,
לכן החליט להישאר בה שנתיים ספייר  - בכיתה ג' ובכיתה י"ב. אבל
הבס היה שלו.
האחרון שהצטרף היה עופר מהריאלית שניגן על חצוצרה בתזמורת בית
ספר. הוא קיבל את הגיטרה החשמלית.
דוני היה הסולן. כדי להרגיש מוכן קנה מכנסי עור ולקח לאחותו את
הדיסקים של מרילין מנסון.

הם נשמעו נורא, אבל היו להם בגדים שחורים עם תמונות של שלדים
ושטנים, והיו להם המון עגילים בהמון מקומות, וכל בית ספר התחיל
ללכת כמוהם. ולשמוע רוק כבד אמיתי.
התחילו עם החמודים האלה, מטאליקה, וזה המשיך לAC/DC, ספלטורה,
מגה דת', אוזי אוסבורן...
חודש אחרי שדניאל הפך לדוני, מצאנו גוויה של חתול משופדת על
השער של הבית ספר.

נטלי הייתה הילדה הכי מוזרה בשכבה. היה לה שיער בלונדיני גולש,
עיניים ירוקות חודרות, מעט מלוכסנות, וגוף... שהיה מכוסה בהרבה
עור, והמון עגילים. היה לה קעקוע של שדון על הכתף, והמחברות
שלה היו מכוסות בפנטגרמים ויצורים עם קרניים. תמיד התייחסתי
אליה כאל הפריקית המפחידה מהשולחן האחרון.
אבל כשכולם התחילו ללכת כמוה, קלטתי עד כמה שהיא יפה.

פתאום כבר לא חשבתי עליה כעל הילדה הכי מוזרה בשכבה, אלא כעל
הכי יפה. היא אמנם כבר לא הייתה מיוחדת, ועדיין היה לה מבטא
רוסי עדין בכל פעם שאמרה משהו (וזה לא קרה הרבה), אבל אני
רציתי אותה.

-"תגידי נטלי, מי את חושבת שיפד ככה את החתול?", שאלתי אותה
באחת ההפסקות. היא הסתכלה עלי במבט מופתע, שלא ידעתי אם לפרש
אותו כהפתעה מכך שידעתי את שמה, מכך שבאמת חשבתי שיש לה מושג,
או מכך שהעזתי לפנות אליה. "אין לי מושג" , היא ענתה. ומיד
הבנתי שיש לי סיכוי איתה. "אין לי מושג"  - היא יכולה היתה
לענות " אני לא יודעת" או "לך מפה, ילד" אבל לא!. "אין לי
מושג"... לא האשמתי אותה שהיא נשבתה בקסמיי. למען האמת, לא
הבנתי איך זה קרה, אבל בהחלט לא האשמתי אותה על כך.

"אז... את באה איתי לסרט היום?" (לא יודע למה, אבל זה היה
המשפט היחיד שנראה לי הגיוני להגיד בשיחה המעמיקה הזאת).
"אממ... טוב..." היא אמרה, והתחילה ללכת. פתאום עצרה, הסתובבה
לעברי (תוך שהיא מנופפת בשיער הבלונדיני המדהים הזה שלה)
ושאלה: "תזכיר לי איך קוראים לך?"...
כן, ידעתי שמתפתח כאן משהו רציני.

שלושה ימים אחר כך עוד שרף לי הגב. שרטה לי את הצורה, המטורפת.
הסרט היה לא משהו (אמרתי לה שלא כדאי ללכת לסרט דובר נורבגית.
היא התעקשה). ליוויתי אותה לבית שלה, מקווה שתזמין אותי לכוס
קפה. אבל זה לא קרה. במקום, היא תפסה לי את היד, משכה אותי
אחריה, כשהיא קובעת בפסקנות: "בוא נזדיין".
"טוב מאד", חשבתי. אני לא סובל קפה.
כשגמרנו (שנינו, אני מדגיש בגאווה) לעשות את המעשה האסור, קמתי
להתלבש, ופתאום ראיתי כתם דם על המיטה. כמעט שאלתי אותה אם
היא.. בתולה, אבל כשהחולצה שלי נדבקה לגבי הרטוב והכואב הבנתי
שהדם ממני. אני שונא לראות דם, במיוחד את שלי. אני טוען שזה
קשור לטראומת ילדות, איזו בדיקת דם בטיפת חלב שהשתבשה בצורה
נוראית,. אמא שלי טוענת שזה סתם בגלל שאני פחדן.
לאחר התלבטות קצרה, החלטתי שבמקום להתעלף עדיף שאני אלך
הביתה.
בדרך הביתה עברתי על פני שתי כתובות גרפיטי שטענו ש "666",
ושני רחובות מהבית שלי נתקלתי בגרפיטי שלישי "god is satan".
באותו הלילה, הלכתי לישון על הגב.

צחי, חבר שלי, בטוח שהעולם קרוב לסופו.על דעתו (הלגיטימית) אני
תמיד מגיב באותה צורה. "צחי, יא דפווווק!!". קודם כל, כי זה
מתבקש. הסיבה השניה, והחשובה יותר, היא כי הוא באמת דפוק.
נוסטרדמוס, שמת לפני איזה 400 שנה, אמר שבשנת 1999 העולם יחרב.
את השנתיים שלפני העביר צחי כאילו הוא חי את השנתיים האחרונות
של העולם. כולם צחקו עליו, ירדו עליו. אני, בתור חבר טוב שלו,
עשיתי מה שחבר טוב עושה. הצטרפתי אליהם. אני חייב להגיד שהיה
רגע אחד שכמעט השתכנעתי שסוף העולם קרב. זה היה אחרי שהפועל
חיפה לקחה אליפות. אבל כשקמתי בבוקר, והקרקע עדיין הייתה למטה,
השמיים עדיין היו למעלה, הים עדיין היה כחול, באתי לצחי,
ואמרתי לו בענייניות: "צחי, אתה דפווווק".
אנחנו כבר ב2002, בואכה 2003, והדפוק הזה עדיין משוכנע שהעולם
מתקרב לסופו: "גם גאונים מפספסים לפעמים". ברור שכל האינתיפדה
הזאת שכנעה אותו שהנה, זה הולך לקרות, אסון התאומים התלבש לו
כמו כפפה ליד.
הבנאדם ניזון מאסונות.

בבוקר שאחרי נטלי, באתי לצחי, וסיפרתי לו על מעלליי. הוא הסתכל
עליי בזלזול ושאל: "ואתה באמת מצפה שאני אאמין לך שזיינת את
הכוסית הרוסיה הזאת?". ביקשתי ממנו לא להיות כזה גס רוח. נטלי
כוסית, זה לא קשור שהיא רוסיה. מכיוון שהדפוק הזה עדיין לא
האמין, הורדתי את החולצה, שיראה את השריטות. צחי הסתכל עלי,
ונהניתי לראות את התדהמה שהתפשטה על פרצופו. "אני לא מאמין" ,
הוא מלמל. "אני לא מאמין מה אתה עושה לעצמך כדי לזכות בתשומת
לב!". אחרי כמה כאפות לעיצוב האישיות וניסיונות שכנוע ארוכים.
צחי עשה מה שבחור בוגר בן גילנו עושה בדרך כלל. "אתה נשבע באמא
שלך שזיינת אותה?" - "כן, נו יא דפוק". צחי התיישב, החזיק את
ראשו בין ידיו ואמר בחוסר אמונה. "בחור כמוך מזיין את הכוסית
הרוס.. הבלונדינית הזאת. אתה רוצה עוד הוכחות שסוף העולם
מגיע??".

אני המשכתי לצאת עם נטלי, ללכת איתה לסרטים (לא רק דוברי
נורבגית) ובעיקר לזיין אותה. לפעמים גם דיברנו. הרגשתי שעובר
עליה משהו, שמשהו מציק לה. זה נראה כאילו שככל שהמצב בשכונה
הלך והדרדר, כך גם מצבה. כתובות הגרפיטי (I LUV SATAN,
SATAN RULES), הלכו ורבו, יותר יותר מקרי אלימות התרחשו, ואז
אירע השיא. במהלך מסיבת שישי בערב באחד הפאבים אלעד כהן מי"ב 2
נדקר בבטן. השמועה עברה  כמו אש בשדה קוצים, ואני שם את הכסף
שלי על זה שעד שבת בבוקר לא היה אחד בבית הספר שלא שמע על זה.
בערב הלכתי לנטלי, חשבתי שאולי נדבר על מה שקורה.
במקום זה הזדיינו.

ביום ראשון בבוקר צחי בא אלי, ושאל בפרצוף קודר מה דעתי על זה.
"על מה?" שאלתי, והוא שאל אם לא ראיתי אותה היום. "נטלי? קרה
לה משהו?". צחי הצביע בשתיקה על הדלת של הכיתה.
רצתי לראות מה קרה, אם הכל בסדר. ושם היא הייתה, שיערה
הבלונדיני אסוף בקוקו, פניה נקיות מאיפור. כל העגילים הורדו
מאוזניה ומגבתה. לא בדקתי בשאר המקומות. את הבגדים השחורים
ומעיל העור החליפו חצאית ארוכה (עד גובה הקרסול , בערך) וחולצה
לבנה ארוכה. "היא.. היא נראית כמו רבנית" לחשתי בחוסר אמון
לצחי שנעמד לידי. הוא טפח לי על השכם, ומלמל "יש בחורות שיעשו
הכל בשביל תשומת לב".