זוכרים את לולה אדומת השיער והאנרגטית, רצה כאחוזת טירוף
ברחובות העיר כשמוסיקת טכנו קצבית מלווה אותה? הסרט הזה בדיוק
יצא אז לאקרנים ואומנם אני אראה אותו רק מספר שבועות מאוחר
יותר אבל כך בדיוק זה היה(!) הרי גם לי, כמו ללולה, היו עשרים
דקות בדיוק להגיע, ולא דקה אחת יותר.
וגם אני, כמו לולה, פתחתי בריצת טירוף, ריצת אמוק, ריצת בזק,
שכמוה לא רצתי מימי. ריצה כנגד הזמן, כנגד כל הסיכויים, כנגד
הגורל הציני והלעגני, ריצה בשביל זהובת תלתלים אחת, בשביל
נשיקה של פעם באלף שנה..
יורד את כל שדרות בן ציון.. שמאלה בקינג ג'ורג ועד אלנבי..
חוצה את דרכם של עשרות אנשים.. קופץ בין רכבים עומדים
בכבישים.. מוסיקה קצבית שכזו מתנגנת באוזניי.. ורץ, ורץ,
ורץ..ורץ.. מרגיש כמעט כמו בסרט.. ורץ.. ורץ..ורץ.. עובר את גן
מאיר.. את סמטה אלמונית ופלונית.. את שוק בצלאל.. והנה אלנבי..
כמה אנשים..כמה מכוניות.. וכולם עליזים ומאושרים..מביטים בי
במבט משועשע.. ורץ..ורץ.. חולף על ביאליק ומייד פונה שמאלה
לגאולה.. ועכשיו צריך לרדת עד לירקון..
באמצע גאולה אני עוצר לראשונה בכדי לנשום אוויר לדקה.. השעון
ממשיך לספור לאחור.. נותרו קצת יותר מעשר דקות.. על פניהם של
עשרות האנשים שסביבי אפשר כבר לראות את אותה חגיגיות עליה
דברתי בהתחלה.. אותה התרגשות ההולכת ועוטפת את הכל... ואני
חוזר לרוץ.. שמאלה בירקון..  ואני רץ.. ורץ.. והנה כמה בנות
יושבות על גדר אבן בצדי הרחוב.. אחת מהן מביטה עליי וצועקת
"רוץ!! רוץ!! אתה יכול להספיק.. רוץ!!" והן כולן פורצות
בצחוק..  ואפילו מתוך אחד מאותם הרכבים הרבים שחולפים בסמוך
אני שומע קריאת   "רווווץ...."
עובר את הרב קוק...  את הרב אהרונסון... והנה.. רחוב זרובבל...
 לפי הכתובת שהיא נתנה לי הרי שהבניין נמצא הפוך מכיוון הים..
אני נכנס לרחוב.. עשיתי זאת (!).. נותרו לי עוד שבע דקות
תמימות!! איזה יופי! אני חושב לעצמי וחוזר לפסוע, בשקט
ובאיטיות, מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה האבודה..    

שבע דקות שלמות.. יהיה לי אפילו זמן לנוח ולהתרענן מעט בחדר
האמבטיה שלהם, לפני שאעמוד מולה..  אני הולך באיטיות על פני
הבתים הדוממים שברחוב.. עוד שלושה בתים כאלו..שניים..אחד..
והנה אני נעמד מול הבית המיוחל... מביט למעלה וסוקר אותו.. הכל
שקט.. שום מוזיקה, צחוקים, דיבורים או כל רעש אחר האמור
להתלוות למסיבה שכזו.. שקט מוחלט..
נותרו עוד כחמש דקות.. אני עדיין לא נלחץ.. הרי הגעתי.. רק
צריך להתקשר אליה והיא כבר תרד למטה ותכניס אותי, כמו
שסיכמנו.. אני מפעיל את הטלפון הסלולרי ומחייג..
טוב, כמה שאנסה ואתאמץ לחפור בנבכי זכרוני, לא אצליח להיזכר
באותה הודעה נשית מוזרה ששמעתי באותו הרגע, ובפעמים הבאות בהן
חזרתי וחייגתי.. לא היה זה "המספר אינו זמין כעת.." וגם לא "לא
ניתן לקיים את השיחה כפי שחוייגה.." ...ואולי בעצם זו כן הייתה
הודעה ממין זה ואני פשוט הייתי אז חסר ניסיון בפלפונים שכאלו,
הרי כלל לא השתמשתי במכשירים האלו פשוט לקחתי, באותו ערב, את
אחד המכשירים של הורי..
בכל אופן, ככל שחייגתי שוב ושוב הלכה וחדרה לתוכי ההכרה כי
זהובת התלתלים אינה עומדת לענות לי בטלפון.. פשוט לא.. ונותרו
כבר פחות מחמש דקות..
שוב סקרתי את הבניין..דלת הכניסה הייתה סגורה.. הבטתי אל לחצני
האינטרקום.. לא היה לי מושג מה שמו של אחיה..גם כך זו לבטח
דירה שכורה.. לבסוף, מתוך חוסר ברירה, פשוט צלצלתי באחד
הלחצנים..לא נשמעה תשובה.. לא התחשק לי להתחיל לצלצל על כולם,
למרות שהייתי נואש למדי..
התרחקתי מעט והבטתי שוב אל החלונות החשוכים.. האם פשוט לצעוק
את שמה ברחוב... לא, טפשי מדי.. אפילו כשהשעון מראה שלוש וחצי
דקות להמראה..
אני מניח כי היה זה רק שניות ספורות לאחר מכן, כשלפתע הכתה בי
ההכרה, כי למעשה טעיתי בבית אחד.. הבית הכה מיוחל, שבו נמצאת
זהובת התלתלים שלי מצוי מספר אחד לפני הבניין מולו עמדתי..
מייד פסעתי במהירות אל הכתובת הנכספת אך גם כאן.. הכל כה שקט..
כה שומם.. כעת כבר הבנתי כי אני עומד להפסיד בכל המרוץ
האידיוטי הזה.. ניסיתי שוב להתקשר אליה אך שוב, ללא הצלחה....
הייאוש המר החל חודר אט-אט אל תוך לבי..  לא יכולתי שלא לדמיין
את זהובת התלתלים יושבת וממתינה לי, מביטה ללא הרף בשעונה, או
בשעון המחוגים הגדול שעל הקיר..לידה עומד אותו xxx  ומחכה,
בחיוך ממזרי, לצלצול הפעמון, אשר יבשר את חילופי האלפים וכן את
הנשיקה שתבוא עמם..
התחלתי פוסע לאיטי לכיוון החוף.. לפחות אהיה שם, בין אנשים,
בשעת החצות.... כל הנסיעה הזו.. כל הריצה האינסופית הזו.. הכל
לחינם...
והנה, בשעה שאני מתרחק מעט, אוזניי הנדהמות קולטות רעשי מסיבה
קולניים הבוקעים מקומת קרקע בבניין סמוך.. עיני נפקחות
מתדהמה... המסיבה!!  הנה היא!!! איך לא הבחנתי בה מקודם!??!
איזה מזל!!! אבל מהר!! עליי להיכנס פנימה מהר ככל האפשר!!!
מרוב בלבול איני מצליח לאתר את הכניסה לאותו בניין... אני רץ
אל המרפסת, שתריסיה מוגפים.. אף אחד אינו מבחין בי...
אני מביט סביבי כאחוז תזזית... חייב למצוא את הדרך... חייב
למצוא את הכניסה... חייב...
הכניסה!! הנה הכניסה.. אני מטפס במדרגות ומביט לכיוון שמאל..
דלת המסיבה פתוחה.. אור אדמומי בוקע משם.. אנשים מתהלכים,
עליזים ומאושרים.. מהר, מהר!! נותרו רק עוד כשתי דקות...
אני פוסע במהירות אל הדלת, לבי פועם בחוזקה.. אני כבר מדמיין
בתוכי את מבטה המופתע כשתראה אותי, נכנס כך, ממש ברגע האחרון..
ממש כמו פיליאס פוג ב- "מסביב לעולם בשמונים יום "..
אני כלל לא חושב מה אעשה בכלל כשאראה אותה.. הרי איני יכול כך
סתם לגשת אליה, לספור לאחור ולנשק אותה.. אך כל זה כלל אינו
עובר במוחי.. רק הידיעה, ההכרה כי עליי לעבור מבעד למפתן הדלת
וכל זה, כל המסע הזה, כל הריצה הזו, כל המרוץ הזה, כל אלו לא
היו לשווא..
אני פוסע, בשמחה כמעט גלויה, מבעד לדלת הכניסה..
אני מבחין באישה, ניצבת בגבה אליי, כשהיא עומדת לצלם חבורה
גדולה של חוגגים..

ברגע שאני נכנס כולם נעצרים..כולם משתתקים.. כולם מביטים בי..
כולם.. פיליפינים.. כולם.. גם האישה המצלמת מסובבת את פניה
אלי, מופתעת.. כולם מופתעים..
שקט משתרר...
אקסיוז מי.. אני מצליח למלמל בשקט... סורי.. ואני מייד פונה
ויוצא משם..

אני פוסע לעבר החוף ומספיק להגיע אליו בדיוק כאשר כל החוגגים
המאכלסים אותו סופרים לאחור, בקולי קולות... עשר.. תשע..
שמונה.. שבע.. שש.. חמש.. ארבע.. שלוש.. שתיים אחת!!
Happy new year!!
הזוגות שסביבי מתנשקים בלהט וזיקוקים מרהיבים מעטרים את חוף
ימה של תל-אביב..
הספירה לאחור נסתיימה.. המירוץ הארוך נגד הזמן נגמר.. זהובת
התלתלים מתנשקת עכשיו עם xxx... האלף החדש הגיע.. שנות האלפיים
כבר כאן..היפ-היפ הוריי..        
     
לא חזרתי מייד לבית.. המשכתי להסתובב ברחובות תל-אביב, מוקף
באינספור אנשים מלאי שמחה ואושר ותקווה.. תחושות של תבוסה
ואכזבה מילאו אותי..  אותו ייאוש שליווה אותי לאורך הימים
האחרונים, אותו ייאוש שהביא אותי לכתוב את "מגדל הקריסטל", כמה
ימים לפני כן, שב והשתלט עליי... איזו פתיחה מוצלחת לאלף
חדש..אם כך תיראה עבורי המאה הבאה אז איני רוצה כלל להיות
בה..
בסופו של דבר, באחת מהשעות הקטנות של אותו ליל מילניום,
כיוונתי את הרכב בחזרה לביתי..

                                       
למחרת התהלכתי במין הרגשה כבדה כזו.. הרגשה כמו זו המגיעה כאשר
אתם מגיעים למסיבה ורואים את בחירת לבכם מתנשקת עם מישהו אחר..
והרי זה בעצם מה שקרה, פחות או יותר.. טוב, היא לא הייתה בחירת
לבי.. ממש לא.. אבל, בכל זאת..
הייתי מדוכא אפילו מלהתקשר אליה. בצוהריים היא התקשרה אליי.
"היי, למה לא הגעת??" היא שאלה אותי בקול מאוכזב.. "חיכיתי
שתבוא.."   "כן,אני יודע.." הפטרתי בשקט.. סיפרתי לה כי הגעתי
לכתובת המיועדת, דקות ספורות לפני חצות.. סיפרתי לה על הבעיה
שהייתה עם הטלפון הסלולרי.. מובן שלא סיפרתי לה על כל המרוץ
שהתנהל לפני כן..
מכיוון שהיא הייתה עם רכב באותו סופשבוע, קבענו כי הפעם היא
תבוא אליי על מנת שנסיים את אותה מטלה שהיינו צריכים להגיש
למחרת.     בערב היא אכן הגיעה. מאוד רציתי לספר לה על כל מה
שעבר עליי במחצית השעה האחרונה של האלף הקודם.. מאוד רציתי כי
היא תדע שעשיתי ככל שביכולתי על מנת שלא לאכזב אותה..
זהובת התלתלים לא נשארה אצלי זמן רב משום שהייתה צריכה להיפגש
עם כמה חברות, ובסוף יצא כי ישבתי אל תוך הלילה בכדי לסיים את
אותה מטלה מרגיזה.. אך זה לא הפריעה לי כלל.. הפריעה לי רק
תחושת ההחמצה החמצמצה הזו שליוותה אותי מאז ליל אמש וכן הרצון
הפנימי האדיר הזה לחלוק עמה את כל מה שעבר עליי.

למחרת הגעתי לאוניברסיטה והנחתי את המטלה בתיבת המרצה. יחד עמי
הגיע גם שאדי, סטודנט ערבי גדול מידות, שקט וטוב לב, עמו
התיידדתי. חיכיתי לה שתגיע, כי מאוד רציתי לדבר עמה על כל אותו
לילה, ואם לא לדבר, אז לפחות לרמוז.. אך זהובת התלתלים לא
הגיעה.. התקשרתי אליה והיא סיפרה לי שותפיה לדירה נעלו אותה
בטעות בתוך הבית והיא אינה יכולה לצאת..
אני ושאדי הלכנו לטייל  בחוץ ותוך כדי סיפרתי לו על כל מה
שארע.. הוא למעשה היה הראשון ששמע את כל הסיפור הסהרורי הזה..
לאחר מכן שאלתי אותו מה לדעתו כדאי לי לעשות והוא השיב שאני
צריך לספר לה את כל זה..
לאחר שנפרדנו, החלטתי ללכת ברגל עד לאזור רמת אביב ג', היכן
שהייתה דירתה השכורה של זהובת התלתלים. שם התיישבתי, במרכז
המסחרי של השכונה, וכתבתי מכתב בו סיפרתי בעצם את כל מה
שסיפרתי כאן, פחות או יותר.. החלטתי פשוט שאם אני מתכוון לספר
לה זאת אז אעשה את זה בדרך הישנה והכה חביבה עליי.. באמצעות
המילים הכתובות.. בעת הכתיבה ניסיתי להשוות למה שארע נופך קליל
ומשעשע, כולל לנשיקת הסילבסטר, ובאמת הצלחתי לעשות זאת...
לאחר שסיימתי את הכתיבה ניגשתי לטלפון הציבורי הקרוב (אז עוד
הצלחתי להתרחק, רוב הזמן, מההמצאה הסלולרית הזו..) וחייגתי
אליה.... לבי פעם שוב בחוזקה בשעה ששמעתי אותה עונה.  סיפרתי
לה כי הגשתי את המטלה והיא הודתה לי על כך.. ואז לקחתי נשימה
עמוקה ואמרתי לה כי כתבתי לה דבר מה וכי הייתי רוצה לתת לה את
זה.. היא השתתקה..  "..אני מקווה שלא פגעתי בך באיזו שהיא
דרך.." אמרה
"לא,לא,לא..להפך.."השבתי  "אבל פשוט זה משהו שהייתי מעדיף לתת
לך בכתב.."  היא שוב חזרה ואמרה כי היא מקווה שלא פגעה בי ואני
שוב הרגעתי אותה ואמרתי שאין לה מה לדאוג. שאלתי אותה אם אוכל
לבוא ולתת לה את המכתב ואז, היא שוב השתתקה ואמרה "..אבל.. אני
נעולה בבית.."     "או.."השבתי   (שכחתי מכך לגמרי..)  
"או..אז..אז.. אז אולי אני פשוט אשים אותו בתיבה
שלכם..וכש..וכשישחררו אותך אז תוכלי לקרוא..."
פסעתי לבניין בו התגוררה. הוצאתי את המכתב מהתיק. היססתי מעט
ולבסוף הנחתי אותו בתוך התיבה והלכתי משם..
כל הדרך בחזרה לביתי הרהרתי והפכתי בכך- הייתי בטוח כי מה
שעשיתי היה דבר נכון לעשותו... שאדי צדק. אנו ידידים טובים..
הרי לא ייתכן כי היא סתם הזמינה אותי למסיבה. היא בטוח רצתה
להתנשק איתי.. אין הרי שום סיבה שבעולם כי היא תזמין ידיד שלה
למסיבה, בה היא עומדת להתנשק עם ידיד אחר.. נכון?.. היא הרי
אמרה לחברה שלה, אז בטלפון, כי היא רוצה להתנשק עם מישהו וממש
לא בא לה להתנשק  עם xxx.. אז בסך הכל כתבתי לה מכתב משעשע בו
גיליתי לה עד כמה בעצם היה חשוב לי להגיע בזמן לאותה מסיבה
ולהיות עמה ברגע בו יצלצלו הפעמונים.. אין הרי סיכוי שדבר כזה
יחבל בידידות שלנו.. בסך הכל מדובר בנשיקת סילבסטר.. והיא בטוח
הזמינה אותי כדי להתנשק.. לא ייתכן אחרת..
כשהגעתי לבית נרדמתי מייד, כיוון שבשני הלילות האחרונים כמעט
ולא ישנתי.. זו הייתה שינה עמוקה וטרופה כאחד וברגע שהתעוררתי,
בשעות הערב, אחזה בי מין הרגשת חרטה עמוקה ומטרידה. בדיוק אותה
הרגשה האוחזת בכם ברגע שהתעוררתם מליל שכרות בו ביצעתם דברים
מבישים למדי..
איזו שטות!!.. חשבתי לעצמי.. לא הייתי צריך לכתוב לה את המכתב
הזה.. זה סתם ניפח את כל העניין מעבר לכל פרופורציה.. מחר הרי
אני אמור לפגוש אותה בשיעור ואין לי מושג מה אומר לה.. זה יהיה
מביך עבורי אפילו להביט לה בעיניים.. איזו שטות..  

ביום המחרת נסעתי לאוניברסיטה בהרגשה כבדה ומעיקה.. תחושת
חוסר נוחות אפפה אותי, כמו זו שוודאי יש לכם כאשר אתם אומרים
דבר מה למישהו ולאחר מכן מתחרטים על כך..
לא נתקלתי בה במהלך היום. החלטתי לספר את כל הסיפור הזה, בפעם
השנייה מאז שהתרחש, לידידה אחרת שלי בכדי לשמוע את עצתה.  אותה
ידידה אמרה לי כי ברגע שאפגוש את זהובת התלתלים עליי להתייחס
לכל העניין הזה בקלילות. ברגע שאעשה זאת, כך אמרה, גם היא
תייחס לכל זה בקלילות ונוכל לסגור את הסיפור ולהמשיך הלאה.. אך
אם אראה לה כי כל מה שארע מביך אותי וגורם לי לתחושות של חוסר
נוחות (מה שאכן היה) הרי שתחושות אלו יידבקו גם בה וזה מאוד
יקשה עלינו להמשיך בתור ידידים... חשבתי על כך והבנתי כי היא
צודקת.. עליי פשוט להתייחס למכתב הזה ולסיפור שהכיל בתוכו,
בדיוק כפי שהייתה כוונת המכתב מלכתחילה- באופן קליל ומשועשע,
כאילו ולרוץ כמו טמבל במרוץ נגד הזמן בשביל נשיקה, זהו דבר
שאני עושה בכל סילבסטר, מדי שנה..
וזה בדיוק מה שחשבתי בשעה שפסעתי לכיוון אחד משערי היציאה,
בסיום היום.. תהיה קליל, אמרתי לעצמי.. פשוט תהיה קליל...  
והנה, בדיוק ברגע בו משפט זה עובר בראשי אני מבחין בזהובת
התלתלים עולה לכיווני בשביל המדרגות שלפניי..  לבי החל שוב
לפעום בחוזקה וכל משפטי החיזוק שלפני רגע השמעתי באוזניי, חלפו
כלא היו..
ירדתי לעברה במדרגות ופתחתי את פי כדי לדבר (למרות שלא ממש
ידעתי מה לומר) אך בדיוק מאחוריי ירדה מישהי אחרת שהיא הכירה
והיא נאלצה להחליף עמה מספר משפטים.. אני בינתיים המתנתי
בשקט.. לפני שנפרדו אמרה זהובת התלתלים לאותה מכרה "אנחנו
חייבות להפסיק להיפגש ככה, זה מביך" ואז היא פנתה אליי..  
"..אם כבר מדברים על מביך.." אמרתי בחיוך..
היא צחקה ואמרה לי כי כדאי שנרד לתחתית השביל, כי שם יהיה יותר
נוח לדבר..
ממש לא ידעתי מה לומר והמשפט הראשון שיצא מפי היה משהו בסגנון-
"תראי, כשכתבתי לך אתמול את המכתב הזה הייתי ממש עייף ולא
ידעתי מה אני עושה.." (תגידו, אני עד כדי כך מטומטם או מה..)
מובן כי היא השיבה שאיני צריך לתרץ את המכתב.. ואז היא אמרה
לי, במשפט אחד, מה הייתה הסיבה לכך שהזמינה אותי..
טוב, כאן בדרך כלל, כשהייתי מספר את הסיפור הזה בעל פה, הייתי
עוצר ונותן למאזין לנחש את אותה סיבה.. אפילו הייתי זורק רמזים
פה ושם.. את התשובה הייתי מגלה רק כשלאותו מאזין כבר היה באמת
נמאס מלנסות ולנחש.. איני זוכר מישהו שהצליח לנחש את הסיבה תכף
ומייד (ואת הסיפור הזה סיפרתי ללא מעט אנשים עד היום), למרות
שלי זה תמיד היה נראה ברור מאליו..
אז אתכם איני מתכוון למתוח, או לעצבן (תלוי איך אתם רואים את
זה) יותר מדי, ומי שיכול לנחש את הסיבה מוזמן כבר כעת להגיד
אותה.. רק בכדי לשפוך שוב אור על המסתוריות שבעניין אחזור
ואומר כי באותם ימים שחלפו מאז ליל המילניום ועד שפגשתי את
זהובת התלתלים, הפכתי בדבר ללא סוף, ובכל פעם הגעתי לאותה
מסקנה- זהובת התלתלים לא הייתה מזמינה אותי למסיבה, בה היא
מתכוונת לשהות ואף להתנשק עם מישהו מסוים אחר.. זה הרי פשוט לא
ייתכן.. המחשבה הזו היא גם מה שנתן לי את הביטחון לכתוב לה את
אותו מכתב.. עשיתי זאת מתוך הידיעה כי היא הזמינה אותי משום
שרצתה להיות בחברתי בשעה שהמילניום מחליף את ספרותיו.. הרי
בדיוק משום כך רצתי כמו מטורף את חצי תל-אביב..
והנה, במשפט די קצר אחד, זהובת התלתלים שפכה אור על אותה
תעלומה והשלימה עבורי את אותו חלק "חסר"..   לא, ידידיי
וידידותיי, היא לא הזמינה אותי משום שרצתה להיות איתי בשעה
שמחוגי השעון יגיעו לחצות.. היא  לא הזמינה אותי גם בכדי שתהיה
לה האפשרות, בלילה מיוחד שכזה, להתנשק פעמיים, וגם לא בכדי
לגרום ל xxx, לקנא.. (אלו מעט מהניחושים שזרקו לי עד היום..)
היא גם לא הזמינה אותי בכדי להכיר לי מישהי..
אולי, וכאן כבר יבין מי שעד כה לא הבין, ניתן אם כבר לומר כי
היא הזמינה אותי בכדי שאוכל להכיר מישהו.. כן, כן, ידידיי
וידידותיי.. זהובת התלתלים הגדירה את זהותי המינית לא באותו
אופן בו אני בחרתי להגדיר אותה.. במילים אחרות, זהובת התלתלים
הייתה בטוחה כי אני מעריץ נלהב של ג'ודי גארלנד או, אם שוב
נהיה מקומיים, אוהד משובע של אילנה אביטל.. אבל בדברים אלו אין
בכוונתי לבוא אליה בטענות כלל וכלל.. היא גם לא הייתה היחידה
עד היום שחשבה כך.. כן, אתם מסתכלים על מישהו שכבר קיבל מבטים
והצעות מהצד הלא נכון, מבחינתו, של המפה..לא, זה לא שאני הולך
ומדבר ב "תנועות" מסוימות. לחלוטין לא.. מעודי גם לא נכחתי
בסאונה סיטי או סאונה פרדייז או במסיבת גאווה כלשהי.. כן,נכון,
קיבלתי פעם הזמנה למסיבה שכזו וכמעט שהתפתיתי  לבוא אך בסוף
החלטתי לוותר.... וכן, נכון..נכחתי במצעד גאווה אחד..אולי
אפילו שניים..אבל זה היה לחלוטין מתוך הבעת הזדהות עם הקהילייה
ועם מה שהיא מייצגת.. פריסיליה היא אחד הסרטים האהובים עליי
אבל תודו שזה אכן סרט יפה..טוב, וגם הייתה הפעם הזו של לבישת
בגדי נשים והורדתם, לפני קהל לא מוכר, במופע סטריפטיז ארוך
ולוהט ..אבל זה היה במסיבת פורים.... בכל מקרה, מה שרציתי לומר
זה שאולי אותה ביישנות מרגיזה, הנדבקת אליי כמו דבק מגע.. אותו
חוסר ביטחון בלתי נלאה, אולי אלו גרמו לזהובת התלתלים לחשוב
ולהגדיר את מה שחשבה והגדירה.. אולי..
ואולי בעצם עליי להודות למזלי הטוב, או לאותו כוח עליון,
שהייתי כה בטוח כי בחר לשחק בי להנאתו בליל המילניום, על כך
שלבסוף החמצתי את אותה מסיבה.. שערו בנפשכם הרי מה היה קורה
אילו אכן הייתי מגיע ונכנס למסיבה, בדקה התשעים, ופונה אל
זהובת התלתלים בכדי לנשק אותה..(!).. כשהיא בכלל בטוחה כי אני
נשכן מקצועי של כריות ושאר מצעים..(!!)...
אתכם אולי זה היה משעשע לצפות במחזה שכזה אך אני איני מסוגל
לדמיין עד כמה זה היה עלול להיראות מביך עבורי.. כך שבסופו של
דבר, אם חושבים על זה, אותו כוח עליון עשה עמי חסד לא קטן בכך
שמנע ממני מלהתייצב מול זהובת התלתלים בשעה הייעודה.. אירוני,
נכון?
וזהו.. כאן, בעצם מסתיים, פחות או יותר, סיפור ליל המילניום
שלי.. נכון, אני וזהובת התלתלים נשארנו ידידים לזמן מה.. בסופו
של דבר היא עזבה את הלימודים ונסעה לטייל בחו"ל.. הפעם האחרונה
שבה ראיתי אותה הייתה כחצי שנה לאחר מכן, כאשר פגשתי בה במקרה
ביום הסטודנט..
איני יודע האם אכן היינו נשארים ידידים טובים, גם אם לא הייתה
עוזבת.. אולי כל הסיפור הזה היה אכן הופך את עניין הידידות
למביך למדי.. ואולי לא.. אולי הוא דווקא היה מאיר אותו במין
אור קסום ומשעשע שכזה..
אבל אם אי פעם, זהובת תלתלים שלי, ייצא לך להיכנס לכאן במקרה
ולהיתקל בסיפור הזה, אז רק רציתי שתדעי כי למרות כל מה שקרה
ולמרות הסיום, איני מתחרט על כל המרוץ הזה, שניהלתי כנגד הזמן,
במטרה להגיע למסיבה בה היית, עד חצות.. איני מתחרט כלל וכלל..
ואם בכל זאת את, או אתם הקוראים, חושבים אותי למוזר למדי מכל
המהומה שהקמתי בגלל נשיקת שנה חדשה אחת..הן מהומת הריצה
המטורפת שלי והן מהומת המכתב.. אז אומר לכם כי, ראשית כל, אתם
בהחלט צודקים ואכן התנהגתי באופן מוזר למדי.. אך תמיד אוכל
לתלות את האשם באותה "קדחת מילניום" שאפפה אז את הכל ושעליה
דיברתי כה הרבה בהתחלה..
ולא, אין לי מושג אלו תובנות או מסקנות ניתן להסיק מסיפור
זה....

אולי, בעצם, ישנה מסקנה אחת-
לעולם, אבל לעולם, אל תצאו למסיבת סוף מילניום חמישים דקות
בלבד לפני חצות... ;)