חיפשתי אחרייך כל הזמן, חקרתי אותך בעייני,
רציתי להיות בעינייך, לטבוע בחום ששם.
אבל אתה אטמת אותן ממני, לא נתת לי להיכנס
אז במקום לטבוע בחום שלך, טבעתי בקור של עצמי.

עמדתי על שפת תהום, וכולם עמדו לידי,
נפלתי לאט לתוך השחור רציתי שתתפוס אותי,
שתאחז בי בזרועות חזקות, במבטים הקסומים.
שתעזור לי כמו שאתה יודע, בשקט במקום במילים.

לא הבנת, לא ראית, לא ידעת, וזאת ממש לא אשמתך
כנראה שאני הכרתי אותך עוד מזמן,ואתה רק היית אתה
וגם אם היית מבין, אולי היית טועה, ואולי עוד תטעה
אולי עוד תיפול בפח, בדיוק כמו שנפלתי אני.

הגיע יומי, והבנתי. השלמתי עם הכל.
עכשיו אני כבר לא קיימת,נמאס היה לי לחיות.
כי את הקשרים שקשרו אותי לחיים התרתי בעצמי,
פרמתי אותם אל מול עינייך, חיכיתי שתעצור אותי.

הגעתי עד הקשר האחרון, הקשר שהיה אתה,
ועינייך ראו ולא הבינו שהתרתי גם אותך,
ניתקתי אותנו, ניתקתי אותי מהנהר עם מי החיים,


אין נשימה, אין חום, אין ברק בעיניים,
נותר רק הגוף הקר ועליו הקשרים הפרומים מפוזרים
רק הקשר שהיה שלנו נשאר ביד הקרה,
היד שנחה על הלב הקפוא, דמעה חמה נשרה.
נשרה ממש באותה השניה מעיני הקפואה
ומהעין שלך החמה.