נער שוכב על המיטה, הוא מזיע. שלושה ימים מהיום הוא אמור להיות
בן עשרים.
הוא ימות עוד יומיים.
אמו יושבת לצד המיטה, במטלית לחה היא מנסה לנגב את אגלי הזיעה
ממצחו של בנה אולם כל פעם שהיא מסירה את המטלית ממצחו מבצבצת
שכבה טרייה של טיפות רותחות. היא לא תפסיק לטפל בו עד הסוף
החמוץ. גם שנים אחר כך היא לא תפסיק, בראשה, בנפשה וברוחה היא
תמשיך לסעוד אותו עד ליומה האחרון.

אימא: "אף פעם לא שאלתי אותך איך נדבקת, אני יודעת שהפרטיות
שלך חשובה לך. . ."

בן: "תמיד כשאת מדברת איתי בטון הזה אני יכול לנחש שתכף תגידי
את המילה ' א ב ל ' "

אימא: "אבל. . . הייתי רוצה לדעת איך קיבלת את . . .זה."

בן: "איידס."

אימא: "כן, אני יודעת איך קוראים לזה."

בן: "אז תגידי 'א י י ד ס'. זה פשוט, רק מילה אחת, ארבע
אותיות."

אימא: "חמש אותיות. אז איך קיבלת את האייד. . . זה? הדבר הזה.
אתה. . . אתה הומו?"

בן: "אני נראה לך הומו?"

אימא: "זה לא בושה להיות הומו, הגברים הכי יפים בעולם הם הומו.
אם תגיד לי שאתה הומו אני אקבל את זה לגמרי."

בן: "אני לא הומו."

אימא: "תודה לאל, רק זה היה חסר לי עכשיו."

בן: "ידעתי שככה תגיבי. חוץ מזה, אם אני אספר לך איך נדבקתי את
בטח תאשימי את עצמך. אני מכיר אותך לא מהיום, אימא."

אימא: "אם אתה מכיר אותי כל כך טוב אתה יודע שאני יאשים את
עצמי בכל מקרה. כשאתה מתעטש אני מאשימה את עצמי, כשבמקלחת
נגמרים המים החמים אני מאשמתי את עצמי, זה חלק מהתענוג להיות
אימא. תספר לי ונגמור עם הנושא, אתה לא חושב שזה חשוב לי?"

בן: "אושוויץ."

אימא: "סליחה?"

בן: " זוכרת, בכיתה י"ב, הסיור למכנות הריכוז בפולין. . . אני
לא רציתי ללכת וכדי לשכנע אותי ספרת את כל כמות בני המשפחה
שלנו שנספו בשואה. עברת עליהם, שם אחרי שם, מי התחתן עם מי, מי
רב עם מי, מי מת עם מי. מי הבן ומי האבא. . . רק כדי להשתיק
אותך הסכמתי ללכת."

אימא: "כן. . . בבקשה אל תגיד לי שקיימת יחסי מין באחד הצריפים
של אושוויץ, ועוד מין לא מוגן בנוסף לכל."

בן: "לא במחנה, במטוס. קיימתי יחסיי מין במטוס."

אימא: "בדרך הלוך או חזור?"

בן: "מה זה משנה?"

אימא: "מי זו הייתה?"

בן: "מה זה משנה?"

אימא: "בבקשה. . ."

בן: "אוף אתך. . . איזה פולניה בלונדינית, נימפומנית, מטורפת.
אני רק זוכר שהייתה לה חזייה אדומה ומלא נמשים על הציצי. כל
הזמן היא התנשפה בפולנית ואני יכלתי להריח אוכל של מטוסים מהפה
שלה. המתקן של הנייר טואלט נתקע לי בתחת.  בדרך חזור."

אימא: " אחרי שראית את אושויץ החלטת לקיים יחסי מין? אני לא
מסוגלת לאכול שבוע אחרי יום השואה ואתה הולך לזיין איזה גויה
בשירותים של המטוס?"

בן: "הייתי חרמן, הייתי בן 18, הייתי בתול, היא הייתה שם.
חרמנות חזקה יותר מאבל ויגון. לא צריך להתעצבן, אני משלם על
הטעות שלי, לא?"

אימא: "כן, סליחה שהתפרצתי. אתה יודע שהשואה היא נושא רגיש
עבורי. שישה מיליון יהודים מתו, אתה יודע, זה קשה."

בן: "טוב, תתחדשי, יש לך שואה חדשה. מאיידס מתו יותר משישה
מיליון."

שתיקה. היא מנגבת לו את הזיעה והוא משתעל.

בן: "אף פעם לא אהבתי מישהי. אישה, נערה, ילדה, אף פעם."

אימא: "אבל. . . במטוס."

בן: "זיון זה לא אהבה. שמעתי על אהבה, על הריח שלה. אני
והפולנייה רק  החלפנו נוזלים, נוזלים רעים. בדיוק קראתי שמישהו
אמר שהבעיה עם אהבה ראשונה זה שהיא תמיד מסתיימת, אפילו את זה
לא היה לי, אפילו."

אימא: " אף אחת? לא אהבת אף אחת? מה עם הבת של השכנים, נו, איך
קוראים לה?"

בן: "רוצה לשדך לי אותה? תגידי לה שהבן שלך, שגוסס מאיידס,
רוצה לאהוב אותה. בנות מתות על כאלה דברים, חולים סופניים
וציסטות בגודל של תחת על הפנים. תתעוררי אימא, השכנים כבר לא
מגיעים אלינו הביתה. מתיי בפעם האחרונה מישהי ביקשה ממך כוס
סוכר או מתכון לעוגה? אף אחד לא רוצה להתקרב לילד המזוהם שלך,
את יודעת כמה אני פופולארי. אנשים בטוחים שאם הם רק יסתכלו
עליי מייד יצמח להם איזה נמק בבית השחי. אז הם לא מסתכלים. לא
מדברים, לא נוגעים, לא כלום."

אימא: "סליחה. אני אומרת את הדברים הלא נכונים, שוב ושוב ושוב.
תסלח לי?"

בן: "את הדבר היחידי שנשאר. היחידה שמעיזה לעמוד קרוב, אין לי
ברירה. יש לך רשיון לעצבן אותי כמה שאת רוצה.
כמה שאני שונא את המחלה הזאת, מחלה בת זונה, חיידק מניאק."

אימא: "וירוס. זה וירוס מניאק, לא חיידק."

בן: "וירוס כוס על האמוק שלו. ועם כבר מדברים על בני זונות, מה
עם אבא? הוא יודע שאני. . . בסוף הטיול, תחנה אחרונה? שהבן שלו
יפסיק להיות חולה ויתחיל להיות מת?"

אימא: "אל תדבר ככה, בטח שהוא יודע."

בן: "הוא לא ביקר אותי אפילו לא פעם אחת. פעם חשבתי שמחלה תקרב
בננו, שבתוך החרא המעיק הזה אני אמצא משהו טוב. את יודעת מה
הוא אמר לי בטלפון? שהוא ישלח לי מטוס להרכבה. אני כמעט בן
עשרים, חולה ואני שונא, שונא, שונא מטוסים. אם את מקבלת חבילה
בדואר, עם בואינג 747 בפנים, אני רוצה שתשרפי אותה. הוא יושב
שם, השמוק, בארצות הברית, רוכב על כושיות כוסיות, עם הראש
באדמה, מתעלם מכל מה שלא נוח לו. מי צריך את זה? הוא בטח לא
יגיע ללוויה כי באותו יום יהיה סופרבול מחורבן בטלוויזיה
האמריקאית שלו, שילך להזדיין."

אימא: "הוא לא כזה גרוע. הוא לימד אותך לספור, זוכר? אחת,
שתיים , שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, נסיך,
מלכה, מלך, אס."

הם צוחקים.

יש לו חיוך מקסים, היא חושבת, מעניין מה עובר בראש שלו, אם הוא
חושב עלי?

כשאני צוחק כואבות לי השיניים, הוא חושב, למה היא חייבת לספר
בדיחה,  האימא המטומטמת הזו. כמה שאני אוהב אותה.

שוב שקט.
מילים נשמרות בתוך הפה, מתחת ללשון, על הסף.

בן: "תודה שלא דחית אותי, תמיד היית פה. אפילו כשלא היית
צריכה, אפילו כשלא רציתי."

אימא: "אני תמיד אהיה בשבילך, בחיים האלה ובחיים אחרים. זה מה
שאני עושה ואיך אני יכולה לעשות משהו אחר? אתה האור שלי."
בן: "אני החושך שלך."

אימא: "דיי, רוצה לשמוע משהו בדיסקמן?"

בן: "אחר כך. הלוואי והייתי כמוך."

אימא: "כמוני?"

בן:" עם שיער שיבה וקמטים. הלוואי והיו לי שיער שיבה וקמטים.
להיות אפור, להיות זקן. אני נשבע לך שהייתי נותן הכל רק כדי
להגיע לזקנה, הכל. לראות את השנים, לראות את הזמן. זו השאיפה
היחידה שלי, אני מת למות בשיבה טובה.
זה מה שהכי דוקר לי, אני יותר לא אגדל. ואני כל כך רוצה. . ."

אימא: "זה לא תענוג להזדקן."

בן: "זה לא תענוג למות צעיר."

שוב שתיקה. היא מדמיינת איך הוא עשוי היה להראות בתור קשיש.
העיניים שלו עייפות וחלשות, הוא כבר נראה כחוש ומצומק אבל זו
לא הזקנה שעליה הוא מדבר. לא, זו לא.

בן: "אפשר לבקש משהו?"

אימא: "הכל, שמש, כוכבים, כוס מים, קלטת פורנו. מה תרצה?"

בן: "קלטת פורנו? אין לי את הדרכים להתמודד אתה. אנטומית, אני
מתכוון. את מבינה, זה קשה. רציתי לבקש שתתני את הדברים שלי
למישהו עני. קחי את כל מה שיש לי בחדר, כל מה שיש לי בארונות
ובמגירות ותתני לאיזה מוסד צדקה, תני למישהו שצריך. אני לא
רוצה שתהפכי את החדר שלי למקדש עבור ילד מת, תרוקני הכל.
ככה יותר טוב, לא עשיתי שום דבר משמעותי בחיים, לא עזרתי לאף
אחד. לפחות המוות שלי יעשה טוב לכמה אנשים. אני לא משלה את
עצמי, אף אחד לא יזכור אותי, אז שלפחות מישהו יזכור את הדברים
שלי."

אימא: "אני אזכור אותך."

בן: "את לא נחשבת."

אימא: "כי אני אימא שלך?"

בן: "כי את נודניקית בלתי נסבלת. טוב, תביאי את הקלטת פורנו
הזאת. מי היה מאמין שאני יעשה כזה דבר? אני מודה לך על המחווה
אבל תצאי החוצה בבקשה, אני לא יכול לראות כאלה דברים כשאת
מסתכלת עליי. תשאירי לי קצת בדידות."

אימא: "אתה תסתדר לבד? עם הווליום והכל?"

בן: "אני אשתדל."

היא קמה ומחפשת את הקלטת המתאימה. מצב מעט מביך, הוא הסכימה עם
עצמה, אבל היא החליטה לעשות הכל כדי להקל עליו, מצידה שישפוך
את זרעו לשווא כמה שרק ירצה, העיקר שיהיה קצת שמח.

בן: "אימא. . .?"

אימא: "כן?"

בן: "לא חשוב. . . תודה על הכל אימא. הלוואי ויכלתי לומר לך מה
אני מרגיש בפנים. את . . ."

אימא: "דיי, לא מתאים לך להיות רגשן כזה. אם תצטרך אותי, אני
אהיה בחדר השני, בוכה בשקט."

הוא סוגרת את הדלת, משאירה מרווח קטן.

בן: "אוהב אותך, אני."
הוא אומר בלחש. חלש מספיק כך שאפילו הוא עצמו לא ישמע.

באיזה מקום הוא מצטער שגילה מי אימא שלו באמת רק אחרי שקיצרו
לו את פתיל החיים לסנטימטר. היא החברה היחידה שלו ואין לה רבע
של טעם בסרטי פורנו. הוא ראה את "עמק הסיליקון." בגיל שלוש
עשרה, בהסתר מאימא, וכבר אז הוא צחק על השטויות האלה. חרא של
סרט אבל אין לו כוח ללחוץ על השלט.
הוא לא יקרא לאימא, היא צריכה זמן לעצמה. קצת שקט. לשים את
הפנים העצובות. מעט חופש מהעליצות המזויפת שהיא שומרת
בנוכחותו. אבל זה הדבר היחיד שמונע משניהם לסגור את הפה
ולהפסיק לנשום.
או לפחות מונע ממנה. זמנו להפסיק לנשום יגיע בקרוב.

הוא מביט בסרט, איזו בחורה, שכל אחד מהשדיים שלה שוקל יותר
ממנו, הולכת להיבדק אצל הרופא. הוא מסיר את החלוק הלבן ונותר
עירום.

רופאים לא באמת מסתובבים עירומים מתחת לחלוק, מי כמותו יודע.
לעומת זאת, הלוואי והאחיות. . .
הוא בוכה וצוחק יחדיו. כמה כיף לחיות, גם אם זה רק לחמש דקות.

ואז חולפים יומיים.
אבא לא הגיע לטקס הקבורה. אימא לא טרחה לשאול למה.

את הרכוש שהיה לילד שלה היא ארזה בקופסאות קרטון. "אני לא רוצה
שתהפכי את החדר שלי למקדש עבור ילד מת." ככה הוא אמר וככה היא
עושה. היא מכבדת את הבקשה שלו אבל אין לה כוונה לעשות כלום עם
החדר שלו. הוא יישאר ריק. ארבע קירות ורצפה.

את הקרטונים היא מוסרת לצדקה, לא מספרת ממי ולמה, פשוט מוסרת.
מישהו, שנראה כמו חסר בית חסר היגיינה, ביקש ממנה את הפיג'מה
שהחזיקה ביד ומיששה, הפיג'מה שבתוכה מת הילד שלה. שאל אותה אם
גם הבגד לתרומה כי קר לו בלילות.
משום מה היא מספרת לאיש הזר הזה למי הפיג'מה באמת שייכת וממה
הוא מת, שלפחות מישהו ידע.
האיש עושה קולות של הקשבה אבל כשהיא מגישה לו את הפיג'מה הוא
מסרב בנימוס והיא יודעת בדיוק למה. תווי הפנים שלו מסגירים את
מה שהפה לא מעיז לבטא מטעמי אי נוחות.  גועל, פחד, איכסה,
מחלה, מוות, לכלוך.
פתאום לאיש כבר לא כל כך קר בלילות.

לא משנה כמה כביסה היא תעשה לפיג'מה, אי אפשר לסלק איידס עם
מים וסבון, מבחינתם של אנשים הוירוס תמיד יהיה שם, שטן בלתי
נראה, ממתין לתקוף אותם בנשיקה.

לא משנה כמה נכבס לאנשים את השכל, תמיד יישאר להם הלכלוך בראש.
כי יש מגיפה גרועה יותר מאיידס וקוראים לה "טיפשות".
ככה היא זוכרת שאמרו בטלוויזיה ועברו לפרסומות.

היא תלך עכשיו הביתה, אולי תראה סרט, יש איזו קלטת בוידאו.